מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי בפראג עיר בירה של צ'כיה. נולדתי בתאריך 18/5/1931 התחנכתי בבית ילדים יהודי בפראג, בית ילדים שהיו להם הורים. הייתה לי אמא, אבא כבר לא, זה לא ילדים עזובים. ישנו שם בלילה, היו בקורים של הורים רק פעם בחודשים. יכול להיות שאבא ביקש את זה, אני לא יודעת למה הכניסו אותי לשם. פעם בחודשים היה ביקור של אמא.

הלכנו לבית ספר יהודי בפרג שנסגר כמאט מיד עם כניסת הגרמנים לפרג. אני זוכרת את הטנקים שהיו עליהם גרמנים וגם חיילים שהלכו ברגל. אחרי זה התחילו איסורים, הלכנו עם תלאי שהיה כתוב עליו "יודן". התחילה תקופה קשה מכל הבחינות, חופש התנועה, לא היה מספיק אוכל בבית, היינו חמישים – שישים ילדים. בפראג היו שלושה בתי ילדים כאלה: שניים של בנות ואחד של בנים. אני יודעת שמעטים חזרו.

הגרמנים לקחו את בית הילדים שלנו. הינו צריכים להסתלק תוך כמה שעות. העבירו אותנו לבית הילדים השני של הבנות. לא יכולתי לראות מאוחר יותר את בית הילדים. בבית הילדים השני התחילו הטרנספורטים לגטו טרזין, כך שלא הרבה זמן היה צפוף. הם לקחו גם את הבית הזה ואז העבירו אותנו לבית הילדים של הבנים. אני הייתי צריכה לעזוב את בית הילדים כי הייתה סכנה שאני אצטרך גם לעלות על הטרנספורט, בגלל שאחי שהיה מבוגר ממני בכמה שנים לא התייצב לטרנספורט. היו באים בלילות וכל אחד קיבל מספר של טרנספורט שאתו הוא התנהל כל המלחמה. הביאו אותי הביתה מפני שהייתה לי זכות כילדה מנישואים מעורבים להישאר בפראג עד גיל 12, אבל בגלל שאח שלי לא הגיע היה מוכרח לנסוע מישהו אחר.

באותו לילה אמא הגיעה לבית ילדים ואמרו לה שתלך לגסטפו. אלה היו ה-s.s. הם היו הכי אכזריים. אמא ביקשה שיוותרו לי כי אני מנשואים מעורבים. אמא לא חזרה כל הלילה. אמא נראתה נורא. לא הסכימו, אמרו שאני יהודייה כמו כולם ומישהו אחר נסע במקומי. מהתקופה הזו הייתי מוסתרת. הביאו אותי בלילה וכל המעבר היה בלילה. הם לא ידעו למה הם מסתירים יהודייה. הייתי בתוך כוך והייתי צריכה לצאת לעשות פיפי. לא תמיד היה מי שיפתח. אני לא רוצה לפרט את הכל ולהיזכר.

לקראת סוף המלחמה התחילו עם האווקואציה (פינוי). הרוסים כבר היו בברלין. היטלר נפל ברוסיה לפני לנינגרד והרוסים הגיעו לברלין והגרמנים שהבינו זאת התחילו לעזוב את פראג ואמא חשבה שאפשר להחזיר אותי הביתה ואז לקחו אותה לבית סוהר בגלל שהם טענו שאח שלי ביקר בבית, אח שלי שלח לה טורט (עוגה) ליום ההולדת ומישהו הלשין והכניסו אותה לבית סוהר. באו מהמשטרה הצ'כית לחקור אותי ואת בעלה של אמא שלי. לאמא תמיד היה אווז שהיא פיטמה אותו. בשלב מסוים אמרתי שיש לנו אווז והוא אמר: "אם תתני לי אותו, אני אשחרר את אמא שלך". הוא עמד במילה שלו.

אמא ואבא שלי נשארו בחיים. כל המשפחה של אבא שלי נספתה בשואה. לפעמים מתבלבלים לי דברים. כשסגרו את בית הספר היהודי והיהודים שנשארו בפראג באו ללמד אותנו בסתר בדירה והזוג הזה היו נחמדים. יום אחד קישטנו את החדר לקראת חנוכה, את ספרי הלימוד החבאנו מתחת לאמבטיה, זה היה לפני מה שקרה עם אחי. קישטנו את החדר. זה היה ברחוב ספלאנה. החלונות הובילו לרחוב ועל עדן החלון הייתה כוס מים ומישהו לא שם לב ונשפכו מים מהכוס לתוך הכובע של אישתו של איש ה-s.s. זה לקח חמש דקות ובאו גרמנים והעמיסו את כולם לטנדר. איזו חברה שהייתה לי תפסה אותי ומשכה אותי לגרם מדרגות אחורי והצילה אותי. אני זוכרת את הפחד כשראינו איך נותנים לילדים מכות ומכניסים אותם לטנדר, רצנו עד המולובה הנהר, ישבנו וחיכינו. מרוב פחד לא יכולנו לזוז. בחושך הלכנו משם. הייתי אז בת תשע. הילדים האלו לא חזרו אחרי המלחמה.

אחרי המלחמה הייתה רשימה של כל מי שחזר וכל יום הלכתי לבדוק.

מהקבוצה שלי רק שושה מעין השופט שרדה. היטלר יוגנט זה תנועת נוער של היטלר. אם הלכת עם הטלאי הם יכלו לעשות לך הכל. פעם נסעתי בחשמלית. היה אסור ליהודים  להיכנס לקרון הראשון. אני נסעתי בקרון משובל. ברגע החשמלית נסעה במהירות, האנשים זרקו החוצה איש יהודי תמים שישב שם. היינו הולכים בלי טלאי ופעם חשבתי שהורדתי ולא הורדתי ונכנסתי לקרון הראשון. שני גרמנים ראו אותי. מיד קלטתי וירדתי. המזל שלי שלא נראיתי יהודייה.

נגמרה המלחמה. הייתי בת 13/12. העיסוק הראשון שלי היה לבדוק אם חזר מישהו מבית הילדים. הבית האמתי היה בית הילדים. לא אהבתי את הבית של אמא, היו לי בעיות עם אמא בבית ולא יכולתי לחזור לשם. הלכתי לתנועת נוער גודוניה מכבי ושם הכניסו לנו בראש שאנחנו צריכים לעלות לארץ, אין לנו מה לחפש יותר פה. עד שנת 1949 נשארתי בפראג. עוד הייתי חולת שחפת. אז הג'וינט (ארגון יהודי אמריקאי) דאג לילדים אחרי המלחמה והוא אסף את הילדים חולי השחפת. הייתי אז בת 15 או 16. עברנו דרך הגבול. היו לנו מלווים. אחות אחת יהודייה, דיטה סקסובה ורות בונדי סופרת שגרה בארץ. רות טיפלה בבנים. עברנו דרך קרנטנה בשפהוזן. אצלי מצאו משהו ונשארתי בבידוד לבד. הם דיברו גרמנית שוויצרית ולא הבנתי.

הינו בצוקרברג – הר הסוכר, עיר יפה. הינו בהלם. בחדר אוכל היה קקאו ו – כל כך התרגשנו! – חפיסת שוקולד. היה לנו מאוד טוב. אני התחברתי עם אחת האחיות והיא עזרה לי להתקבל לבית ספר לאחיות. ישר אחרי שנגמרה המלחמה הכניסו אותי לכיתה לפי הגיל שלי ואני מאוד הצלחתי בלימודים. המנהל קרא לי ונתן לי תעודה שלמדתי אצלו בבית ספר 8 שנים. הוא מאוד עזר לי, אחרת לא היו מקבלים אותי. למדתי שנתיים אחיות ואז הרגשתי שאני חייבת להסתלק מפראג. הייתי מאוד קשורה לתנועה שלי. אמרו לנו שבמאי יוצאת רכבת אחרונה שאתה יכולת לעבור את הגבול לפני שהקומוניסטים השתלטו על צ'כיה.

המעצמות הגדולות שיחררו את העולם מהיטלר. ברגע שזה נגע לאנגליה וצרפת התחילו להילחם בהיטלר, הם חילקו את העולם ביניהן, הרוסים קיבלו חלק גדול מאירופה וגם את צ'כיה. זה משטר של כוח. אי אפשר להגיד מה שאתה חושב וצריך לשמוע רק מה שהם אמרים. הייתי חייבת לעוף מכאן. במזוודה לקחתי מעט מאוד, היה רשום מה מותר: סט בגדים, כמה תחתונים, חזייה וזהו. הגענו לאיטליה, אני הייתי שייכת לקבוצה שהייתה אמורה להגיע לניר-עם. התנועה שלי עבדה עם ברכיה ארגון שהיה מעביר יהודים בצורה לא חוקית. ממני ביקשו שאני אשאר ואז יצא שנסעתי לבד.

הגענו למחנה מעבר באיטליה. חיכינו בערך שבועיים ואז הגיעה אנייה. עלינו על אנייה רעועה מאוד. היה זוועה, היה מלא מים למטה. הגענו לחיפה. לא התרגשתי, לא שמחתי. ראינו את הר הכרמל. הכל היה לי נורא זר, לא היה משהו מוגדר חוץ מפחד, מהאנייה ישר לשער העלייה. זה היה מחנה רק עם אוהלים. מלא אנשים ממדינות שונות. אני נבהלתי נורא כי דיברו רובם ערבית, לא לימדו אותנו שיש יהודים שדיברו רק ערבית. הגעתי לשער העלייה. לא יכולתי ללכת לאכול, בגלל שהיה ריב בין שתי נשים ואז גבר בא עם נשק ביד וישר הסתלקתי משם.

אחרי כמה ימים שהייתי שם, לפנות ערב, עברה ליד האוהל שלנו משאית גדולה. אני ראיתי שהמון אנשים עולים על המשאית הזאת אז עליתי גם. הביאו אותי למחנה אחר שקרא לו בית-ליד. אחרי בית ליד באו אלי חברים מניר-עם. הם עזרו לי להסתדר ולסיים את לימודים בבית ספר לאחיות…  עבודתי הראשונה הייתה בבית חולים בלומנטל – בית חולים לחולי נפש. אנחנו עבדנו קשה. החיים בארץ לא היו קלים, אבל הרגשנו טוב ובטוח.

 אני ביום ההולדת של נכדי

הזוית האישית