מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי תרז ונקראתי כך על שם סבתא שלי מצד האמא.

השם אלקבץ (פירושו "אל מאחד") הוא כי אני צאצאית של שלמה אלקבץ אשר כתב את הפיוט המפורסם :"לכה  דודי".

הנכדים שלי קוראים לי mammy t שפירושו סבתא (mammy-בצרפתית ו t- כמו תרז). נולדתי בשנת 1949 במרוקו, קזבלנקה ולאחר מכן, בילדותי, עברתי לצרפת.

אני ילדה שנייה מתוך שישה ילדים (הנרי ז'אק, ז'אן-פטריק, אני, פסקל, אוולין ופול). הוריי הם אליס ומקס (מקסים).  אליס הוא גם שמה השני של נכדתי ליאל. מתוך אחיי אני היחידה שעלתה לארץ לעומת משפחתי שמתגוררת בפריז.

 

גדלתי בבית נעים באזור שקט, היינו משפחה מסורתית, בילדותנו אחותי הקטנה פול, נורא אהבה שאומרים לה "שבת שלום". איך היה אפשר לשמוע זאת כמה פעמים? אז, כל יום שישי בערב הייתה מחכה שמשרדי "אל על" יסגרו. הייתה מחייגת אליהם ושומעת "אל על, שבת שלום!" וחוזר חלילה עד שאצבעותיה כואבות מכיוון שפעם חייגו בחוגה.

 

באותו זמן, אמא שלי הייתה מסבירה לנו על עשר הדברות שבניהם אסור להרוג והסבירה לנו שאפשר להרוג ללא נשק, אפשר גם עם לשון רעה. ולכן כשמישהו היה לא אמין הסבירה לנו אמא שאם אדם זה יגיד היום כיפור, אז תאכל. (דרך כדי לא לדבר ברע ולהסביר לנו שהאדם משקר- "חיים ומוות ביד הלשון").

 

התחביבים שהיו בילדותי היו מוסיקה, שחייה ואופניים. המוסיקה האהובה עליי היא של היידן (בריאת העולם) ובטהובן (הסימפוניה התשיעית ) ושוברט (סונטות לפסנתר). גבינות צרפתיות בערב היה מאכל שמאוד אהבתי לאכול.

 

לא אהבתי ללכת לגן הילדים מכיוון שהייתי צריכה להשאיר את הכלבה שלי בבית. למדתי בתיכון מפואר. מקום עבודתי הראשון שלי היה בחברת ביטוח. מקום זה היה הראשון שהעביר מידע ומסמכים על נייר למידע אלקטרוני.

כשהייתי קטנה בת 6-7 רציתי להיות נזירה וכשאמרתי לאמא שלי זאת: היא ענתה לי "את לא יכולה את יהודייה… תהיי דוקטור" ומאותו יום היה ברור לכולם שאני אהיה רופאה וכך היה.

 

המנהגים של משפחתי היו גם מנהגים ספרדים, חלק מהמנהגים הנוצרים כגון קריסמס וגם מנהגים יהודים ומרוקאים. עם העלייה לארץ הגעתי לפתח תקווה לקראת סוף לימודיי ברפואה.

 

תחביבי כרגע הם להיות עם נכדיי שהוא תחביבי העיקרי וגם שמיעת מוסיקה (בייחוד "ליתורגיקה") .  

כשנולד בני הבכור הייתי בת 24 וכשאמך, בתי הקטנה, נולדה הייתי בת 27. כמו כל משפחה יהודייה, חלק מילדיי גרים בארץ וחלקם בחו"ל . אריאל, בני הבכור נוהג כל שבת להתקשר אליי לאיחולי שבת שלום, וזה נדיר שאני מתקשרת ושואלת: "לא נגמר עדיין השבת?!? " הוא עונה: "כן השבת נגמרה" ולאחר אני עונה: "לא כי עובדה שהבן שלי עוד לא התקשר".

יש לי שני ילדים ושלושה נכדים. אני עוד לא יצאתי לגמלאות אך כשאני מתכננת את סדר היום שלי הוא כך:

בבוקר תחביבים והמשך הוראה בפקולטה לרפואה.

בצרפת, פריז, הייתה מהפכה עם שביתה של כל סוגי התחבורה למיניהם. בשל כך נאלצנו ללכת ברגל מהבית עד לאוניברסיטה, שעתיים הליכה. זה אפשר לנו להפנים עד כמה פריז הינה עיר כה יפה. בזמן זה הייתה אווירה של סולידריות בין כולם.  

 

כגדלתי בפריז והייתי בתיכון על שם "la fontaine" (היה מחבר אגדות מפורסמות)  היו שעות כבדות של לימודים משמונה בבוקר ועד שש בערב פרט לימי ראשון ושבת. למדנו מקצועות כמו בארץ ובנוסף למדנו גם לטינית והיו שיעורים של "התנהגות חברתית", שכלל חוקי נימוס שהיו מאוד חשובים בצרפת. בסוף שמונה שנות התיכון הייתה בחינת בגרות. בחינה זו הייתה חשובה כי היא זאת שמאפשרת להתקבל לאוניברסיטה בהתאם לציונים במקצועות השונים.ביוני 1967 היו בחינות בגרות בפריז, באותו זמן הייתה מלחמת ששתהימים בישראל. היה אפשר לראות את התלמידים השונים שבזמן זה השוו את תשובותיהם מהבחינה לבין קבוצת נבחנים שלא התעניינה בזה אלא החזיקה טרנזיסטור (סוג של רדיו) על האוזן, כדי לשמוע מה קורה בארץ ישראל, ואיך ישראל נלחמת מול כל  הארצות השכנות לה. כך ידענו מי יהודי! מכך קלטנו שבשעת סכנה לארץ ישראל אפילו מבחן חיוני כגון בגרות מקבל חשיבות משנית לעומת גורלו של ארץ ישראל.

 

עברנו את הבגרות בכל זאת בהצטיינות וכיום אני נירולוגית בארץ וסבתא לנכדים שחלמתי עליהם!

 

תשע"ו 2016