מאגר סיפורי מורשת

סבתא דלילה מספרת לנכדתה שיינא רובין.

שמי דלילה דואק לבית דוד, נולדתי בשנת 1953 במעברת אור יהודה, שהייתה מאוכלסת במשפחות של עולים חדשים, המשפחות התגוררו באוהלים או בצריפים שהיו עשויים מפח או עצים.

לא הרחק מהמעברה והצריפים היה פרדס ששם צמחו סברסים. בילדותי יצאתי לשדה לקטוף אותם. הייתי לוקחת קופסת שימורים ריקה, מחברת את הקופסא למקל, וככה הייתי קוטפת את הסברסים הקוצניים.

אנחנו גרנו בבית עשוי מעץ. בכל בית גרו כמה משפחות ביחד, בכל חדר גרה משפחה אחת. אני והוריי יחד עם חמשת אחיי גרנו באחד מן החדרים.

ליד הצריפים היה גן ילדים, כשלמדתי בגן, הגננת לקחה אותי ואת חברותיי לביקור בפרדס של תפוזים. קטפנו תפוזים, והכנו מהם מיץ טרי ושתינו. כשחזרתי הביתה שמחתי לגלות שעל השולחן יש קובה אדומה וסלק שזה המאכלים האוהבים עלי.

כשסיימתי ללמוד בגן עברתי לבית הספר 'אורים' שהיה במעברה, אימא שלי עבדה בחדר האוכל של בית הספר, והיא הייתה נותנת לי מנה כפולה של אוכל. בהפסקות הייתי משחקת עם חברותיי קלפים. אחר הצהריים אהבתי לצייר פרחים ולאסוף בולים. אני מאוד אוהבת אומנות.

מקום העבודה הראשון שלי היה במפעל צעצועים. עבדתי שם חמש שנים ומאוד נהניתי מעבודתי, מאוחר יותר, העיסוק העיקרי שלי היה בקרת איכות.

כשהייתי ילדה קטנה פרצה מלחמת סיני עם מצרים, וכשגדלתי פרצה מלחמת ששת הימים. אני מעולם לא טסתי לחוץ לארץ. אבל כשהייתי נערה נסעתי לבקר בעזה ובסיני.

כיום יש לי ב"ה שבעה ילדים: חמישה בנים ושתי בנות. יש לי עשרה נכדים מקסימים כ"י, חלק מהם מגיעים לבקר פעם בשבוע והילדים האחרים פעם בחודש.

הזוית האישית

שיינא רובין: סבתא תודה! הסיפור שלך היה מעניין ומהנה.