מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית דמארי ואני סבתא של אדל. נולדתי בתימן בשנת 1948. הוריי קראו לי יהודית על שם הציפייה לעלייה לארץ, למדינה יהודית.

העלייה

בגיל שנה עלינו לארץ במסגרת מבצע 'מרבד הקסמים'. נשלחנו על ידי 'הסוכנות היהודית למושב "תרום", הממוקם צפונית לבית שמש. כשהגענו למושב הוא היה כולו מלא בסלעים ובטרשים. גרנו באוהלים במשך שנה עד שנבנו הבתים.

החיים במושב תרום

האווירה במושב הייתה של משפחה אחת גדולה. היינו 11 ילדים ב"ה, אהבנו מאוד לשחק משחקי חברה, חמש אבנים, חבל, גומי ותופסת. טיילנו הרבה בהרים, בשדות ובחיק הטבע. הייתה לנו ילדות נהדרת! הזיכרונות המתוקים שלי הם, השבתות שבהם הלכנו יחד להרים וראינו את הפרחים והעצים המלבלבים. טיילנו שעות באוויר הצח.

בשבת הייתה אווירה של קדושה, מכוניות לא נסעו במושב, כולם שמרו שבת בקדושה. בית הכנסת היה בקרבת מקום וכולם היו מגיעים אליו. הרב- 'המורי' היה אבא שלי, הוא ניהל את המושב במשך 50 שנה. שימש כרב, כמזכיר המושב, כשוחט, מוהל, עורך נישואין ואף שימש כרב אזורי באזור הרי יהודה. אבי, הרב שלמה דמארי זצ"ל היה דמות מיוחדת במינה!

חגי ישראל

אהבנו מאוד את חגי ישראל, כילדים – חג החנוכה היה חג שאפינו בו סופגניות וכל מיני מתוקים. בחג הפסח תמיד הצטרפו אלינו שכנים. היינו כ-50 איש במרפסת ואבא ניהל את הסדר ביד רמה! בסוף הסדר הילדים שרו בקולי קולות עד מאוחר בלילה, הייתה שמחה גדולה. אבא אכל רק מצה שמורה. בכלל, אבא היה מקפיד מאוד על הידורי מצווה בכל דבר שבקדושה.

בחג הפורים התחפשנו בתחפושות מעשה ידינו. משלוחי המנות בביתנו היו משימה מאוד מורכבת, משום שקיבלנו המון משלוחי מנות והיינו צריכים להחזיר לכולם ולדאוג, שחלילה לא יקבלו בחזרה את המשלוח שהם הביאו. חוויה גדולה שזכורה לי – אישה התחפשה לרב ובאה לאבי ללחוץ לו את היד, הוא הסתכל עליה ואמר לה 'חג שמח' ולא הושיט לה יד, היא הייתה בהלם שהוא ידע!

לימודיי ועיסוקיי

בילדותי, למדתי בבית ספר 'גיזו', במושב 'צלפון'. למדנו מקצועות מיוחדים כמו: חקלאות, מלאכה, שיעור טבע ובישול. היו לי שני מורים משמעותיים מאוד בחיי – המורה אסתר, המורה דוד והמורה האגדי אהרון וולף זצ"ל – הוא היה ניצול שואה, הוא היה מספר לנו כל שנה, בדמעות, מה עבר עליו בשואה.

כשבגרתי, למדתי הוראה בסמינר בירושלים ובאוניברסיטת 'בר אילן'. עסקתי בהוראה שנים עד פרישתי. גם היום אני ממשיכה למסור שיעורים בפרשת שבוע ו'מדרש לנשים לומדות' בערבי חודשים.

כיום, הפירות שלנו הם הילדים והנכדים המתוקים שהולכים בדרך אבותינו הקדושים. אני מברכת ומאחלת לצאצאיי שילכו בדרך התורה הקדושה, באמונה, באהבה, עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן!

הזוית האישית

הנכדה אדל: תודה לך סבתא על סיפורך המעניין, העשרת אותי. מאחלת לך שתזכי להרבה בריאות ונחת יהודי מכל צאצאייך.