מאגר סיפורי מורשת

שמי מלי מורי, נולדתי בשנת 1959 להוריי מזל ומשה זאבי במושב ינון. יש לי 7 אחים ואחיות: יונה, יואב, מיכל, אריה, צילה ז"ל אילנה ואבישי. הורי עלו לארץ מתימן בעליית "מרבד הקסמים" בשנת 1948 מיד עם קום המדינה. הם שוכנו יחד עם כל העולים מתימן במעברות למשך תקופה מסוימת.

החיים במעברה ו"ילדי תימן החטופים"

הורי מספרים שהחיים במעברה היו מאוד קשים. צפיפות, מחלות ואי יכולת לספק את כל השירותים הנדרשים. היו משפחות שילדיהם חלו ואושפזו בבית חולים, אך כשההורים שלהם הגיעו לבקרם אמרו להם שהילדים מתו ולא תמיד ידעו לומר להם היכן נקברו, סיפור "ילדי תימן החטופים". סיפור שעד היום מעורר הדים ואין מסקנות חד משמעיות. אני באופן אישי מכירה מספר משפחות שילדיהם נעלמו ללא חלקת קבר. באחד המקרים המשפחה גילתה את הבת הגדולה שלהם שנחטפה ואומצה ע"י משפחה אחרת. ההורים הביולוגים אף נפגשו איתה, אך היא בחרה להמשיך לחיות עם הוריה המאמצים.

ילדות במושב ינון – אמא מתמודדת עם פרנסת המשפחה

בהמשך העבירו את הורי למושב ינון, יחד עם עוד עולים מתימן. עיקר הפרנסה הייתה בחקלאות. משפחתי הפסיקה להתפרנס מחקלאות בגלל שאבי עזב את הבית, לאחר שאחי הקטן נולד ואימי נאלצה לגדל אותנו – שבעה ילדים לבד. מי שעזר לאימי היה סבי שלום, מצד אימי. הוא עזר לה בקניות של מצרכי מזון ובעזרה כספית. כדי לפרנס אותנו בכבוד אימי נאלצה לעבוד בשתי עבודות כל יום. בבוקר בעבודות חקלאות ובצהריים בעבודות ניקיון. אחותי יונה, הבכורה, נאלצה להפסיק ללמוד בכיתה ח' ולצאת לעבוד, כדי לעזור לאימי בפרנסת הבית. אחותי ואימי עשו זאת כדי לא להחסיר מאתנו דבר ושלא ניפגע מכך שאבי לא חי אתנו. גם אחותי עבדה בעבודות חקלאות ואת כל הכסף שהרוויחה העבירה לאימי. ידענו עד כמה ההחלטה של אחותי הבכורה להפסיק ללמוד הייתה קשה לה ולאימי, אך שתיהן הבינו שאין מנוס.  אני והאחים שלי מאוד הערכנו את כל מה שאימא ואחותי עשו למעננו והוקרנו להן תודה כל חיינו. אימי זכתה לחתן את כל ילדיה וזה הסב לה אושר רב ותחושת הצלחה וסיפוק שהצליחה לגדל אותנו למרות כל הקשיים. כל אחד מהאחים שלי למד, התגייס לצבא ועזר לביטחון המדינה, למד מקצוע, התחתן ובנה משפחה למופת. מקרה עצוב שקרה לנו במשפחה: אחותי צילה, שאומנם נולדה ילדה בריאה, אך אושפזה בבית חולים בעקבות שלשולים והקאות שהלכו והחמירו, לא הגיע לה חמצן למוח (רשלנות של בית החולים) ונגרם לה נזק בלתי הפיך. היא השתתקה ועד גיל עשר נשארה בבית חולים בנס ציונה. אימי הקפידה לבקר אותה ולעיתים לקחת גם אותנו לביקורים. בגיל עשר אחותי צילה נפטרה.

אמי מזל זאבי ובתי הילה בחתונתה.

על עצמי באופן אישי

אני סבתא ל-11 נכדים בתוכם נויה אלימלך. למדתי במושב ינון עד כיתה ו',  ובשפיר בחטיבה וגם בתיכון והוצאתי בגרות. שבועיים לאחר שהוצאתי בגרות התחתנתי, חודש לפני גיל 18,  וזו הסיבה שלא שרתי בצבא.  באופן אישי אני מרגישה החמצה גדולה שלא התגייסתי לצבא. לאחר שנולד עדי בני הבכור, יצאתי ללימודי הוראה במכללת אחווה. במהלך השנים נולדו לי שלשה ילדים: שני בנים עדי ועופר, ובת יחידה הילה,אמא של נויה. עבדתי בהוראה במשך 36 שנים וכיהנתי כמחנכת, כמדריכה, כרכזת, כסגנית מנהלת וכמנהלת ביה"ס "רעות" בגדרה. גם הילה, אמא של נויה, בחרה במקצוע ההוראה לשמחתי.

סבתא מלי עם שלושת ילדיה: עדי עופר והילה.

סבתא מלי מורי עם שני נכדיה: ליאל ונויה אלימלך.

הזוית האישית

נויה: אני מאוד שמחה שסבתי באה איתי לתוכנית. אני ממש רציתי להכיר אותה קצת יותר וללמוד על הילדות שלה. כשביקשתי ממנה להיות איתי בקשר הרב דורי היא אפילו לא היססה לרגע היא ישר אמרה כן בשמחה גדולה. במפגש הראשון שלנו הכרתי את הילדות שלה, ולא ידעתי הרבה דברים על ההורים שלה על האחים שלה, על המשפחה והחברים הקרובים שלה. סבתי סיפרה לי דברים ממש מרגשים ועצובים שנדהמתי לשמוע כי היא אף פעם לא דיברה על זה היה לי ממש כיף לשבת לידה לשמוע ולכתוב את הסיפור שלה, כי אף פעם לא ניתנה לנו הזדמנות לעשות זאת. הרווחתי זמן איכות עם סבתי בזכות תכנית הקשר הרב דורי.

סבתא מלי: אני מברכת מאוד על תכנית הקשר הרב דורי, שמזמנת לי אפשרות לספר את ההיסטוריה המשפחתית שלנו. נפלה בחלקי הזכות להשתתף בשתי תכניות של ה"קשר הרב דורי" לשתי נכדותי נויה מבית ספר "רגבים" ורביד מחטיבת "רמון" בגדרה.