מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בירושלים בשכונת קטמון. הייתי בת בכורה והיו לי עוד 3 אחים.

לא הייתה טלוויזיה, לא היו מכשירים אלקטרוניים ולא היו מקררים. עגלה עם בלוקים של קרח הייתה עוברת בין השכונות ועל ידי צלצול של פעמון הודיעה על בואה. כל השכנים היו יורדים למטה לקנות קרח, כדי לשמור על המצרכים שלא יתקלקלו.

לא היו תנורי חשמל, רק תנורי נפט ועגלה שמובילה נפט, עברה בין השכונות ומכרה ג'ריקנים של נפט. חלבן היה מגיע כל בוקר ועובר בין הבתים ומשאיר בקבוקי חלב ליד הדלתות.

עגלות עם ממתקים עברו בשכונות ומכרו לילדים "תפוח על מקל –  בואו לקנות". לא ממתקים כמו של היום. היו תפוחים עטופים בסוכריה על מקל. נוגה בכל מיני צבעים, לדר, במבליק, מסטיקים עגולים. המבחר היה מאוד מצומצם.

את שעות הפנאי בילינו בשכונה במשחקי אלמבוליק (בייסבול), שבע אבנים, חמש אבנים. חיי שרה, מחבואים, מטפסים על עצים. הולכים לתנועת נוער הצופים, שהיוותה חלק חשוב משעות הפנאי – אש לילה וטיולים. הרבה שדות הקיפו את השכונה והרבינו להסתובב בשדות בין שפע הצמחייה שהייתה.

המצאנו המון משחקים. הכנו טלפונים מפחיות הקשורות לחוט ארוך והיינו משוחחים בהם.

שעות הפנאי היו תמיד בין שתיים לארבע אחר הצהריים. הראשון שירד למטה היה קורא בקול וכולם היו יורדים אחריו לשחק. בשעה שש בערב, היינו עולים לבתים לארוחת ערב מקלחת ולמיטה. היינו שומעים רדיו לפני השינה עם סדרת מתח "פול טמפל" ומשכימים בבוקר עם הרדיו ועם מיכאל בן חנן  מעביר שיעור התעמלות.

לבית הספר הלכנו ברגל. צעדנו קילומטרים רבים מבלי שאף ילד קיטר. מכוניות לא היו והיה קל להתנייד ברחובות. בנינו עגלות כמו מזחלות והיינו מחליקים אתם בירידות.

הזוית האישית

שמחתי לעבוד עם סבתא והיה מעניין ללמוד על הילדות שלה. אני מאחל לה שתחייה עוד המון שנים וניפגש הרבה.