מאגר סיפורי מורשת

סבתי יפה נולדה בפלסטינה ב- 19.6.1944 לפני הקמת המדינה, בחיפה עיר הכרמל,  בבית חולים "בתר". היא השלישית מבין 5 ילדים שנולדו לאסתר וסבי. אהרון: יוסף, יפה, גאולה ורות.

באותה תקופה התגוררו הוריה בבית חדש שהוקם ע"י ערבי נוצרי בשם קרמן, שהיה חברו של אביה סברי, בית יפה ומודרני עם מיטב השכלולים.  יחד אתם בדירה גרה עוד משפחה, זוג הורים ולהם שני ילדים.  מספר שנים לאחר לידתה עזבה המשפחה את הבית והדירה בה גרה משפחת יפה עמדה כולה לרשות המשפחה. באותה תקופה, בגלל המצב הכלכלי וחוסר מקומות דיור גרו משפחות רבות יחד בדירה אחת. רק לאחר מכן רכשו דירות בדמי מפתח.

עד קום המדינה חיפה היתה עיר קטנה שבה כולם הכירו אחד את השני.  המשפחה גרה בהדר, כאשר בעיר התחתית גרו בעיקר ערבים.  היחסים בין הערבים ליהודים היו טובים מאד, סחרו אחד עם השני לא היה פחד לא היו התגרויות מצד כלשהו והחיים זרמו כמו שצריך.

 

ראש העיר שהיה בזמנו היה חסן שוקרי שהיה נשוי ליהודיה וכיבד מאד את היהודים. מצבה הכלכלי של המשפחה היה טוב באותה תקופה, סבי ומשפחתו, משפחת דניאל היו ידועים בחיפה ופעלו רבות בקרב הציבור היהודי שהגיע מסוריה והלבנון.

בזמן מלחמת השחרור כשהקרבות הגיעו לחיפה, המלחמה הגיע לסף בית משפחתה של יפה, במדרון הרחוב בו גרה גלגלו חביות נפץ לעבר הערבים שגרו בעיר התחתית וניסו לעלות ולכבוש את הדר. בשל המצב פונתה המשפחה לסבתא ולדוד שגרו ברחוב הרצל דאז שהיה רחוב שקט יותר.

 

ב- 22 באפריל נכבשה חיפה על ידי חיילינו ובזמן ההודעה על השחרור נולדה אחות של סבתי שנקראה גאולה, שלדברי הרופאה בבית החולים  הביאה את הגאולה לחיפה. במנשר שהוציא ראשי העיר בזמנו אבא, ואשר נכתב על ידי דודה של יפה, עובדיה דניאלי, נקראו תושבי חיפה הערביים לא לעזוב את חיפה והובטח להם שלא יאונה להם כל רע.  חלק מתושבי חיפה הערביים נטש את חיפה ואת בתיהם בעיר התחתית, אותם אכלסו בעולים חדשים. חלק מהערבים נשארו. 

לאחר הקמת הסתדרות העובדים הלאומית השתייכו מרבית התושבים לקופת חולים של ההסתדרות, מקצתם השתייכו לקופ"ח לאומית (הפועל המזרחי) וחלקם לקופ"ח מכבי (של חרות של אותה תקופה).  במסגרת קופ"ח קבלו התושבים את שירותי הבריאות הן במרפאות שהיו והן בבתי חולים של אז.  טיפת חלב אחת פעלה בחיפה בהדר הכרמל, ורק לאחר שנים הוקמו עוד מרפאות.

מספר הלומדים בבתי ספר תיכוניים בארץ היה מועט יחסית להיום וכן גם מספר הלומדים באוניברסיטאות.  בחיפה עם קום המדינה לא היתה אוניברסיטה. לא רבים היו בוגרי תיכון בחיפה ובארץ בכלל.  לפני קום המדינה רבים מצעירי הארץ שמנתה כ- 600,000 יהודים, לא סיימו בתי ספר תיכוניים שלא לדבר על לימודים בבית ספר גבוה, רבים נאלצו רבים לצאת לעבודה בעודם צעירים, גיל 14-15 שנה או התגייסו למחתרות השונות.  היו כאלה שרכשו את השכלתם בלימודי ערב, היו כאלה שיצאו לעבודה בגיל צעיר ולמעשה לא היה באפשרותם ללמוד, וכמובן היו ברי מזל שהמצב הכלכלי בביתם אפשר להם ללמוד.

 

תקופה הילדות זכורה בעיקר בחברויות בין הילדים, בין המשפחות והשכנים. חיפה היתה ועודנה עיר מעורבת, ובתור ילדים המשחקים והפעילויות נעשו באופן עצמאי ביותר. בהדר היה מועדון נוער (ברחוב החלוץ) בו התאספו הילדים (בעיקר כשגדלו) ושיחקו עד שעות הערב כשהיה עליהם לחזור הביתה.  משחקים שונים או בובות זה היה חלום. 

 

בימי הקיץ יצאו כל השכנים לשבת בחוץ כאשר הילדים סביבם משחקים, לא היו סודות, היו דיבורים, התייעצויות חוויות, והכול במסגרת החברתית השכונתית. זה נשמע דמיוני אבל כך זה היה. בחיפה, אחד הכיר את השני, אם למישהו היה חסר משהו תמיד קבל משכנו, בשכונת מגוריה של סבתי רוב התושבים היו באותו מעמד ובאותו מצב כלכלי, לא היו הרבה אפשרויות, לא הורגשה קנאה ואחד פרגן לשני.

 

הקשר בין האנשים היה הדוק מאד, השכנים, השכונה, כולם הרגישו כמשפחה אחת. גני ילדים היו בבעלות פרטית. סבתי לדוגמא הלכה לגן פרטי שהיה במסגרת בי"ס אליאנס (כל ישראל חברים), לא היה חינוך חובה, ולא כל הורה יכול  היה להרשות לעצמו לשלוח את ילדיו לגני ילדים ולבתי ספר פרטיים.  ילדים גדלו בבתים עם ההורים ולמעשה  קבלו את החינוך בבית.

 

בתי הספר היו מעטים, רבים מבתי הספר היו פרטיים.  מיד לאחר סיום  הלימודים יצאו לעבוד.  מקומות עבודה רבים לא היו, הבריטים שלטו בארץ ולמעשה כל מה שנותר בידיהם לעשות להיות שוליות בנגריות, מסגריות ועבודות כפיים או לעבוד בחנויות. באותם ימים הוקם הטכניון, שהיה מקור לגאווה של תושבי חיפה ורבים רצו להגיע ללמוד בו אף כי היה קשה מאד. 

 

מרבית המשפחות גרו בדירות קטנות, כאשר במקרים רבים ילדים גרו עם הסבים והסבתות.יחס הילדים לסבים וסבתות היה לא רק של אהבה אלא גם הערכה וחיבה.  אחד דאג לשני ואחד שמר על השני.  ההורים, כמו כל הורים, דאגו לילדים, לכלכלתם, לימודיהם וכמובן לחינוכם.  היה יחס של כבוד בין הילד להורה וההורה לילד, יחס של כבוד למורה הן על ידי ההורים והן על ידי הילדים, כשמורה נכנס לכתה כולם עמדו, אי אפשר היה לפנות למורה בשמו אלא רק ה"מורה".  גם כשהילד היה חף מפשע ההורים תמיד עמדו לצידו של המורה בנוכחות הילד כדי לא לפגוע במרות המורה, כאשר ב- 4 עיניים אמרו למורה את דעתם.

 

ישראל עם קום המדינה לאחר השלטון הבריטי הייתה מדינה ענייה.  אנשים רבים נאלצו לתפור בעצמם את בגדיהם, היו חנויות שנחשבו יוקרתיות בחיפה ורק מי שיכול  היה להרשות לעצמו רכש שם בגדים.  הלבוש היה צנוע, נשים מעטות הלכו עם מכנסיים, מכנסיים נחשבו ללבוש גברי ורק בצבא או בשירות לאומי הלכו עם מכנסיים.  גם בצבא בתחילת שנות ה- 60 מדי א' היו חצאית וחולצה ורק מדי ב' היו עם מכנסיים. הנשים בעיקרן היו עקרות בית,

המגמה התחילה להשתנות בתחילת שנות ה- 60. המקצוע היחיד שהיה להן לעבוד היה כפקידה או כמורה, מקצוע שנחשב מאד בזמנו.  לא היה מקום לנשים במקצועות ההנדסיים או בלימודים גבוהים. את הילדים קטנים היו לוקחים ל- 2 הגנים הציבוריים העיקריים שהיו בחיפה, גן הזיכרון וגן בנימין.  בגנים אלה השתעשעו הילדים, שיחקו וכמובן הכירו חברים חדשים.  הילדים הגדולים העבירו את רוב זמנם בחצר הבית או אצל חברים הם שיחקו במשחקי חברה שונים.  הנוהג של ביקור אצל חברים או משפחה היה מאד מקובל.  זה למעשה היה הבילוי העיקרי. 

 

בישראל לא היה לבוש אופייני לנשים או גברים.  הלבוש היה צנוע, נשים מעטות הלכו עם מכנסיים. המצב הכלכלי היה בכי רע ולא כל אחד יכול היה להרשות לעצמו לקנות בגדים לבני המשפחה.  ילדים קבלו בגדים חדשים פעמיים בשנה, בראש השנה ופסח ועם זה צריך היה להסתדר, בגדים הועברו מאח גדול לאח קטן או ממשפחה למשפחה.זו לא הייתה בושה בזמנו וגם כיום יש הנוהגים להעביר בגדים מאחד לאחר.לדברי סבתי היה מקובל מאד לערוך את החתונה או השמחה בבית הכנסת, ללא אוכל.  המוזמנים היו מקבלים שקית או קופסא מפוארת עם סוכריות שונות (שנקראות בצרפתית דרג'ה).  השמחה אז לא הייתה שונה מהשמחה היום אלא להפך.  אנשים באו להשתתף בשמחה, לא כדי לספק את המארחים, אלא כדי לשמוח יחד עם המשפחה בשמחתה.

בתקופה שלפני קום המדינה צעירים רבים חדורי רוח פטריוטית, אוהבי הארץ, עזבו את בתיהם בגיל צעיר ויצאו להכשרה בקיבוצים בהתנדבות כדי לתרום עד כמה שאפשר לבניית חברה אידיאליסטית וצודקת וכמובן לבניית הארץ.  הילדים שנשארו בערים השתייכו ברובם לתנועות נוער שהיו אז, כל תנועה נוער השתייכה למעשה למגזר פוליטי מסוים. הנוער העובד של הסתדרות הכללית של העובדים בא"י, שהוקם כדי לתת מענה לנערים ונערות עובדים ולהיות להם לעזר,  אחרי שנים הפכה תנועת נוער זו לנוער העובד והלומד. הייתה תנועת השומר הצעיר של מפ"ם של אותם הימים, בני עקיבא של המגזר הדתי. הצופים הייתה תנועה שהוקמה למעשה ע"י מקימי בי"ס הריאלי בחיפה ואשר חרטה על דיגלה את הסיסמא הצנע לכת. הייתה התנועה המאוחדת ותנועת מכבי. 

 

צעירים לא הסתובבו ברחובות, הם היו במסגרת החברתית השכונתית או בתנועת הנוער. גני משחקים או גנים אחרים כמעט ולא היו ולמעשה כל המשחקים וההפעלות נעשו בצורה ספונטנית ברחובות, שהיו ריקים אז, מלבד פה ושם סוס עם עגלה . כמעט ולא היו מכוניות כך שזה לא היה מסוכן לשחק ברחוב.  משחקים אולתרו, שיחקו קלאס, תופסת, כדור הקפה, 4 אבנים, 7 קרשים, קפיצה לרוחק, 5 אבנים ועוד.סבתי אהבה לשחק בעיקר בתופסת, מחבואים, קפיצה על חבל, חמש אבנים, 4 מקלות, משחק מחניים, גוגואים , גולות ובלורות ,  משחקי כדור למיניהם, סימני דרך ועוד משחקים מזדמנים.בנוסף סבתי נהגה לטפס על עצי תאנה , חרוב , לקטוף צנוברים בהרי הכרמל ואחר כך לשבור אותם עם אבן ולאכול את הפרי;  ולהכין צפצפות וגוגואים מהגרעין של המשמשים.

סבתי נולדה לפני קום המדינה וגדלה בתקופה בה חלו תמורות רבות במדינה. תקופת הצנע, המלחמות שהיו, החל במלחמת העצמאות, הפדאיון, מלחמת קדש, מלחמת ששת הימים , תקופת ההסלמה, מלחמת יום כיפור, לבנון, לבנון השניה וכמובן ענבי זעם.כל תקופה לפני קום המדינה ואחרי קום המדינה מלווה בסיפורים על ההתמודדות עם המצב, צורת חיים, האם יש או אין הצדקה למלחמה, המצב הכלכלי שהיה בכל תקופה החל בצנע, בשנות החמישים, המיתון בהמשך, משברים כלכליים כאלו ואחרים. עם כל זאת אחווה, אמון וחברות שררו בין האנשים, ללא תחרות ועם הרבה יושר והגינות ויותר מכך האזרחים חשו שכל המלחמות נעשות לא מבחירה אלא מחוסר ברירה.

 

עם סיום לימודיה התגייסה סבתי לצבא, שירתה את מלוא השירות הצבאי  כמו כל אחיה ואחיותיה ובני משפחתה  באשר הם.