מאגר סיפורי מורשת

שמי אוריאן משה ואני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספרי "אלון יזרעאל" שבעפולה

ברצוני לספר לכם על סבא שלי, אליהו משה נולד בשנת 1940 בבגדד, עיראק וכיום הוא בן 81.

ילדותו בעיראק הייתה ילדות לא פשוטה, היהודים בעיראק היו מוכים על ידי העיראקים המוסלמים, מכיוון שהייתה ביניהם שנאת חינם, על כך שאין להם את אותה דת. יחסם ליהודים היה עויין. סבא שלי סיפר לי, כשהם היו הולכים ברחוב, הילדים העיראקים היו קורעים להם את החולצות, סתם כך באמצע היום.

לסבא שלי יש 3 אחיות ושני אחים, סבא שלי הוא הקטן ביותר במשפחה. אחיותיו ואחיו תמיד היו שם בשבילו, הם תמיד היו שם אחד בשביל השני, וכמובן נתנו כבוד להורים ולמשפחה.

סבא שלי שיתף אותי שברגע כשכף רגלו נגעה באדמת ארץ ישראל, הוא הרגיש שהוא נולד מחדש, שעכשיו הוא בביתו האמתי. הוא לא ראה  בבגדד את ביתו על אף ששם נולד. סבי גדל בישראל והייתה לו ילדות רגילה, כמעט כמו כל ילד שעלה לישראל בתקופה זו. סבי ומשפחתו גרו בצריף קטן, הוא תמיד קיבל אהבה אמתית מהוריו, ולא אהבה התלויה בדבר, כגון אהבה חומרית. הוא חושב שאהבה שאינה תלויה בדבר מנצחת את הכול.

סבי אהב לשחק כדורגל עם ילדי השכונה שגרו קרוב אליו. סבא שלי זוכר בנוסף שהמצב הכלכלי בבית לא היה הכי טוב ולהוריו לא היה כסף לצורך לימודים בעיר לכן הם למדו בקיבוץ. סבא שלי למד שנה או שנתיים בבית הספר, ולאחר-מכן הוא הלך לעבוד. סבי עבד למחייתו בשליחויות ובניקיון בניינים, במטרה לעזור למשפחה בשל מצבם הכלכלי.  לאחר מלחמת השחרור סבי ואחיו פחדו לצאת מהבית,  בשל האווירה ששררה בחוץ. סבי ואחיו חששו לחייהם.

הרגע המאושר ביותר בחיי סבי היה בנעוריו, כשהוא עבר קורס צניחה לפני הצבא, וכך יכול היה לשרת ולעזור למדינתו, ובעיקר להרגיש שייך. סבי שירת בצנחנים ולחם במלחמת יום הכיפורים.

סבי הכיר את סבתי במעברה שבה גרו בשכנות. הם התחתנו בשנת 1965 כשהוא  רק בן 25. הוא זוכר שהייתה חתונה קטנה וצנועה במועדון, אך היתה חתונה יפה ושמחה מאוד.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר אלון יזרעאל בעפולה, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה תמר נעה הראל.