מאגר סיפורי מורשת

מה היה פה קודם…

שמי חוה לביא. נולדתי ב:אוסטריה בתאריך 9.3.1947. משפחתי עלתה בעלייה בלתי לגלית מאירופה. אבא ואמא שלי ברחו מפולין לרוסיה בזמן מלחמת העולם השנייה, אמא ברחה לבד מבית יתומים בפולין ונדדה בין כפרים וערים ברוסיה עד שהגיעה לעיר גורקי ושם הכירה אבא ושתי בנות מבית יתומים ונשארה לגור איתם. היא הייתה בת 16 והתחילה לעבוד בבית חרושת לטקסטיל.

אבא שלי ברח מהעיר וישקוב בפולין עם אמא שלו ושני אחיו ואחותו הקטנה הוא היה הבכור. הוא היה צריך לדאוג למשפחה. אבל תלאות החיים שלהם בזמן המלחמה שינו את התכניות שלהם.

הרוסים גייסו את אבא שלי (נ.ק.ו.ד) למשטרה חשאית, את סבתא שלי גירשו למחנה עבודה בסיביר את אחיו גירשו למחנה עבודה גם כן, ואת שני אחיו הקטנים הכניסו לבית יתומים. וכך התפזרה המשפחה לכל עבר. המפקד של אבא שלי ידע שהוא יהודי ודאג לו כמו לבן. לאחר מספר שנים של שירות במשטרה החשאית, המפקד דאג לעזור לאבא שלי לחפש את בני המשפחה שלו. ואכן הוא נתן לאבא מכונית והוא נסע ברחבי רוסיה לאסוף אותם לפי ההדרכה של המפקד ממקום הימצאם. אבא שלי הביא את כולם למקום ששם הייתה המפקדה של המשטרה החשאית ושם נתנו להם מקום לגור. באותו זמן אבא ביקש מהמפקד לחזור לפולין לראות מה קורה בעיר מולדתו, לאחר שכנועים רבים המפקד אישר לו והוא לקח את המשפחה והם ברחו לכיוון פולין.

כל זה קרה לאחר מלחמת העולם השנייה ובזמן זה ברחו יהודים רבים מרוסיה לכיוון אירופה ונדדו בדרכים. שם אבא שלי פגש נערה צעירה ויפה שהצטרפה למשפחה שלהם, שמה היה אנייה (כגן), ולאחר תקופה קצרה של נדודים, שמואל אבא שלי ואנייה אמא שלי נישאו. הם התקבצו לקבוצות של יהודים שרצו לעלות לארץ ישראל. הם נדדו בקבוצות שנקראו "קיבוצים".

הם היו בדרך כלל אנשים צעירים, רווקים ורווקות, מעט זוגות נשואים ומעט בני משפחה ומלווים מבוגרים. כל קבוצה כללה כמה עשרות אנשים, והיו הרבה קבוצות כאלה שנדדו ברחבי אירופה שלאחר השואה. הם הלכו בשעות הלילה בין ההרים (האלפים) ובשעות היום הם הסתתרו מחשש ששאריות נאציות יפגעו בהם בהיותם יהודים. הם עברו מפולין לצ'כיה, אוסטריה ואיטליה.

באוסטריה הם הגיעו לסביבות העיר לינץ, ושם אני נולדתי, במינזר, בשנת1947. הם המשיכו לנדוד, מכיוון שהם עלו בעלייה בלתי לגלית לא היה להם ציוד, לא היו להם מסמכים ורק את התמונות של המשפחה שנותרה בשואה, הם הסתירו בבגדים. הציוד היחיד שהיה להם: לאבא שלי היה תרמיל גב ובו הוא נשא אותי ולאמא שלי היה סל ובו היא סחבה את הבגדים שלי זה היה כל הציוד שלהם. הם הפכו להיות משפחה.

כשהם הגיעו לאיטליה הם הגיעו לעיר טורינו ושם המשפחה של הורי (משפחת לוין) עלו על האוניה ששמה "קדמה" והפליגו לארץ ישראל. זאת הייתה ההפלגה האחרונה של האוניה הזאת כי לאחר מכן היא התפרקה. הגענו לנמל חיפה, בשנת 1948 אני הייתי תינוקת. ספרו לי שהתרגשו מאד כשהגיעו לחופי הארץ, קיבלו אותנו כפי שקבלו את כל העולים: רססו אותם בד.ד.ט., כך היה נהוג אז.

העבירו אותנו למעברה בפרדס חנה, גרנו באוהלים, אוהל על יד אוהל, בכל אוהל גרה משפחה. שורות שורות של אוהלים אחד על יד השני, מאות ואלפי משפחות. הריהוט באוהל היה: מיטות ברזל שנקראו "מיטות סוכנות" אבא שלי בנה שולחן מעץ מארגז של תפוזים. וכן ארון למצרכים ולבגדים הרצפה הייתה בדרך כלל אדמת ארץ ישראל או לעיתים רצפת בטון.

ההורים חיפשו עבודה כי ידעו שחייבים להתפרנס ולכלכל את המשפחה, היות שידענו שאף אחד לא ייתן לנו כלום. אמא עבדה בניקיון אצל משפחות עשירות (אף על פי שהיה לה מקצוע, היא הייתה תופרת למדה באורט באיטליה). אבא היה מכונאי, אולם עבד בעבודות חקלאות במשקים באזור. ההורים עבדו שעות רבות במשך היום (עדיין לא היו חוקי מנוחה ושעות עבודה). אני הייתי עם סבתי במשך כל היום. לימים סבתי שמרה עליי כשההורים עבדו טיפלה בי, וחינכה אותי. והקשר שלי אליה, בהיותי הנכדה הבכורה, היה קשר חזק מאוד עד יום מותה.

כך גרנו עד היותי בת שלוש. ההורים מצאו עבודה קבועה: אבא התקבל לעבודה ב"בתי זיקוק" במפרץ חיפה ואמא התקבלה לעבודה בבית חרושת "בלובנד תלמה" המשפחה שלי ואני עברנו  להתגורר בישוב הנקרא "תל חנן" קרוב במרחק נסיעה באוטובוסים ממקום עבודתם. הבית בתל חנן היה בית אבן נטוש שנבנה על צלע הר וקיר אחד שלו היה סלע הר רטוב ועבש ונוטף מים. אני כתינוקת חליתי מאוד והרופא אמר להורים שלי לעזוב מיד את הבית הזה ולעבור לבית אחר, ואכן כך היה.

הבית הראשון שקנו בארץ ישראל

הם קנו דירת חדר בבית משותף למספר משפחות, כל משפחה היה לה חדר, והמטבח, שרותים ומקלחת היו משותפים לכל המשפחות. הם השתמשו בהם לפי תור מסוים. הריהוט בחדר שלנו היה ריהוט שההורים קנו בכספם מהעבודה. הריהוט היה מינימלי: מיטה להורים, מיטה עבורי, שולחן וכיסאות וארון בגדים.

הריהוט במטבח: ארגז קרח קטן (המקרר) – כל יומיים קנינו גוש קרח מאדם שעבר ברחוב עם עגלה ועליה גושי קרח שהוא שבר לכל אחד שקנה עבור מעט פרוטות. "איש הקרח" עבר ברחובות תל חנן וצלצל בפעמון וקרא: קרח, קרח, קרח. (עדיין לא היו לאנשים פריג'ידרים)

השבת

לפני כניסת השבת כל משפחה בתורה התקלחה במקלחת היחידה שהייתה משותפת לכל המשפחות בקומת המגורים שלנו. כמו כן כל משפחה בתורה בישלה לכבוד שבת את המאכלים המיוחדים שלה בימי שישי בערב לפני הדלקת הנרות, סבתי ודודי שלמה (אח של אבי) כשהיה רווק, באו אלינו לארוחת שישי. אני זוכרת את הארוחה. מרק עוף עם איטריות, כל שבוע לשבת אמא בישלה מרק עוף ואמרה ש"מרק כזה עוד לא אכלתם אף פעם". וכך כל שבוע ואחר כך היה דג גפילטע פיש ועוף מהמרק ותפוחי אדמה. לאחר הארוחה ישבנו כולנו סביב השולחן ופיצחנו גרעינים שחורים אבא שלי פיצח עבורי והכין לי ערמות קטנות של הגרעינים המוכנים לאכילה. פרשו על השולחן עיתון (בשם: לעצטע נייאס) ועל העיתון אני זוכרת את ערימות הקליפות שנזרקו אחר כך לפח. ישבנו סביב השולחן פיצחנו גרעינים ושוחחנו מה עבר עלינו במשך השבוע,  כך קיבלנו את השבת.

ילדות בשכונה ומשחקי החצר

הבית היה בית אבן ומסביבו חצר גדולה עם בוסתן של עצי פרי, החצר הייתה מגודרת בחומת אבן.

חברים לא היו לי, השכנים היו אנשים ניצולי שואה מבוגרים, ללא ילדים. זוכרת- ששיחקתי בדרך כלל לבד, בחצר הנפלאה הזאת. בין עצי הפרי הנהדרים היה עץ תות וכל שנה בקיץ נתן פירות אדומים נהדרים אז הגיעו ילדים שגרו בסביבה, טיפסנו על העץ וקטפנו ואכלנו בתיאבון תותים עד שהיה לנו כאבי בטן. לא אחת חזרתי הביתה עם גופייה לבנה מוכתמת בכתמי התותים ואמא כעסה עלי מאוד. מעבר לחצר שלנו הייתה חצר נוספת של זוג מבוגרים ובה הייתה רפת, שעות רבות עמדתי בחלון והסתכלתי על התנהלות החיים ברפת, חליבת הפרות- אז חלבו ביידים והחלב היה נשפך לדליים וכך מכרו את החלב.

התחלתי ללכת לבית ספר. נכנסתי לכיתה א'.

בית הספר היה דתי (אף על פי שמשפחתי לא הייתה דתייה) בית הספר היה בניהולו של דר' שפירא. אז התחברנו קבוצת בנות, שהפכנו לחברות: טוניה, צסיה, חיה, שרה, חנה ואנוכי חווה. כל שבת אחר הצהריים נפגשנו והלכנו בהדרכת ילדה בוגרת מבית הספר לטייל בהר ולקטוף פרחים (בשנים האלה עדיין לא הייתה החברה להגנת הטבע) ולא היה איסור לקטוף פרחים. שמחתי להביא לאמא כל שבוע זר פרחים, והיא שמה את הפרחים בכוס עם מים על שולחן האוכל שלנו לקישוט.

בערב ראש השנה 1953 אמא שלי נסעה בליווי דודי אריה (אח של אבא שלי) לבית החולים ליולדות "אמהות" בכרמל,

נולדה לי אחות. אחותי טובה'לה, ששינתה את שמה ליונה, בהיותה בת שמונה עשרה. טובה=יונה ביידש.

אני הבכורה, בהיותי בת שש וחצי נולדה אחותי. תמיד דאגתי לאחותי הקטנה והרגשתי אחריות עלייה. הורי עבדו קשה מאד חסכו פרוטה לפרוטה וקנו דירה בחיפה בשדרות הציונות, על יד הגן הפרסי. מביתנו ראינו את נוף מפרץ חיפה בלילה שעברנו ארע אירוע מיוחד שנשאר בזיכרוני עד היום; משחתת מצרית "איברהים אל אוול"- ניסתה לפרוץ לנמל חיפה- אולם ספינות חייל הים הפציצו אותה, שבו אותה והובילו אותה לתוך הנמל.

כשהגענו לחיפה עברתי לבית ספר יסודי "חיה זיו" ברחוב הגפן כשהיה מרוחק מביתי, ומכיוון שהורי עבדו נאלצתי ללכת (ילדה קטנה, בכיתה ב) לבית הספר וחזרה- לבד. התבגרתי מוקדם מאד- מכח הנסיבות.

דאגתי לאחותי להביאה לגן ולהחזיר אותה ולשמור עליה בבית עד שאמא חזרה מעבודתה היא למעשה הייתה חברתי היחידה, ואת כל זמני השקעתי בלימודים. הייתי תלמידה טובה והקפיצו אותי כיתה ואז עברתי לבית ספר "מעלה הכרמל" הקרוב לביתנו. זכורים לי שני מורים המחנך שלי מר מיכאל קצלסקי אחיו של נשיא המדינה אפרים קציר ז"ל. והמורה טוהר לב מורה לגיאוגרפיה וחקלאות. שני מורים ערכיים שהשאירו את חותמם עליי עד היום. בשכונת מגורי החדשה גרו משפחות צעירות עם ילדים בגילי וכך נוצרו משחקי חצר: מחבואים, תופסת, חמש אבנים ומשחקי כדור.

אירוע בת מצווה

נולדתי בחורף בחודש מרץ 1947. חגגו לי ימי הולדת בט"ו בשבט. בגיל 12 חגגו לי בת מצווה. אני הנכדה הבכורה במשפחה: לדודי אריה שלוש בנות- סימה שוש וזהבה, לדודי שלמה שתי בנות-רוח'לה ואסתי, לדודתי שרה- בן, שמחה ובת שפרה. כולם אחיו של אבי. אחותי ואני בנותיו של האח הבכור שמואל.

בת המצווה נארחה בביתנו הקטן, דירת שיכון. הייתה ארוחת צהריים ביום שבת. אבא ואמא בישלו את התפריט. האורחים: האחים של אבא וילדיהם, חברים של ההורים מהעבודה ושכנים. כולם ישבו על יד שולחנות ערוכים והתכבדו. המתנות: ספרים, ספרי קריאה, אנציקלופדיה מכלל ומבני המשפחה הקרובים קיבלתי תכשיטים. האירוע היה מאוד צנוע ואינטימי.

אוספים

אוסף של חיות מיניאטוריות מחרסינה או מזכוכית, שעבר מבית הורי ועכשיו מקשט פינה בביתי.

אוסף מתכונים של אמא שלי בכתב ידה.

זיכרונות מהבית

לביבות – כשאבא חזר לפני אמא מהעבודה, הכין לביבות תפוחי אדמה שריחן הלך לפניהן בכל השכונה.

זיכרון מסבתא – סבתא טיפלה בי, גרנו על ידה וכאשר ההורים יצאו לעבודה הביאו אותי לסבתא. היא הביאה אותי לגן, והחזירה אותי הביתה. יום אחד בחצותנו את ה"כביש"-שביל ששם נסעו עגלות רתומות לסוסים וטנדרים. רצתי לפני סבתי, ורצתי על הכביש אז סבתא נתנה לי מכה באחוריים, בכיתי כבובן, וסבתא אמרה: עדיף שאת תיבכי עכשיו מאשר שאני אבכה אחר כך שיקרה לך משהו חס וחלילה.

רעידת אדמה- בשנת 1956 בעת שעברנו דירה לחיפה דודי שלמה בה לעזור להורים לסדר את הבית. כשכולנו (הורי, דודי, אחותי בת השלוש ואני) עמדנו בחדר פתאום רצפה רעדה וכל הבית רעד מספר שניות. הרמתי את אחותי על הידיים, מבלי לחשוב פעמיים ורצתי איתה החוצה…

סיפור ששמעתי מאבא-בהגיעה לאיטליה, לנמל טורינו, לאחר נדודים רבים ברחבי אירופה. חלק מהעולים העדיפו לנסוע משם לארצות הברית, לקנדה, לאוסטרליה ולדרום אמריקה. המשפחה שלנו ידעה שהיא עולה לארץ ישראל ולא נודדת יותר, באומרם ארץ ישראל היא שלנו- ובשבילינו. כל החיים שמענו את המשפט הזה.

זיכרון מאמא – כל יום חמישי בערב אמא בישלה ואפתה לכבוד שבת, כי היא עבדה במשך כל השבוע גם בימי שישי (לא היה חוק של ימי עבודה ומנוחה) היא כנראה למדה אז לאפות, וכאשר העוגה "לא הצליחה" לה היא כל הערב כעסה עלינו.

נעורים

למדתי בבי"ס יסודי "מולה הכרמל" – עד כיתה ח' (עדיין לא היתה חטיבת ביניים) ואז עברתי לבי"ס תיכון עירוני ד בחיפה שנקרא גם "מכינות פדגוגיות" שהיה מסונף לסמינר למו"ג "א.ד גורדון" ששם למדתי אח"כ הוראה.

בסוף בי"ס עממי-כיתה ח' התחלקנו לתנועות נוער: צופים, השומר הצעיר, הנוער העובד והלומד ומחנות העולים. אני הצטרפתי לשומר הצעיר, מכיתה ח' ועד כיתה י"ב הייתי בתנועת הנוער הזאת. תנועה חלוצית-גם ההורים תמכו בזרם החלוצי-סוציליסטי. כשנכנסתי לתנועת הנוער התחברתי עם הרבה ילדים חדשים מבתי ספר שונים בחיפה. ובגדוד "להב" שבו הייתי התחברתי עם החבר הראשון שלי שמו יוסי וולקוב. "הזוג" היחיד שהיינו בגדוד לאורך כל השנים עד כיתה י"ב. הוא התגייס לנח"ל (נוער חלוצי לוחם) –לצבא, ואני המשכתי את לימודי בסמינר. וכאן נפרדו דרכינו. התפתחתי בדרכי להוראה-שבה עסקתי כל חיי עד הפנסיה.

כל הילדים והנוער היו מחולקים לתנועות נוער. השומר הצעיר, מחנות העולים, התנועה המאוחדת וצופים. לא הסתובבו, לא היתה טלויזיה, וחיי החברה התנהלו בתנועות נוער: פגישות שבועיות, קבלת שבת, טיולים בארץ, מחנות עבודה בקיבוצים שם עזרנו בקטיף פירות, עבודת חקלאות, לול וחיי חברה.

נקודות אור במדינה

תנועות נוער, קיבוצים, הקמת הכור האטומי בדימונה, תקופת "הצנע" שלאחריה באה פריחה. מעברות, הקמת צבא הגנה לישראל. בסיום לימודי ההוראה, התחלתי לעבוד בגן ילדים בחינוך המיוחד.

היכרתי את אישי – אב בנותיי – נישאנו, ילדנו 3 בנות, יעל-מיכל-ענבל. שהן נשואות וילדו ילדים. 6 נכדים לנו. ושניים מהם (שני הבכורים בת ובן) בר וזהר – משרתים עכשיו בצבא.

ומה אבקש עוד – שכל מה שנבקש לטוב יהיה – לו יהי.

עוד לא תמו כל פלאייך מילים: יורם טהרלב לחן: רמי קלינשטיין

ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה קבליני אל שירייך, כלה יפהפייה פתחי לי שערייך אבוא בם אודה יה.

בצל עצי החורש, הרחק מאור חמה יחדיו נכה פה שורש אל לב האדמה אל מעיינות הזוהר, אל בארות התום מולדת ללא תואר וצועני יתום.

עוד לא תמו כל פלאייך עוד הזמר לו שט עוד לבי מכה עם ליל ולוחש לו בלאט: את לי את האחת את לי את, אם ובת את לי את המעט המעט שנותר.

נביאה בבגדינו את ריח הכפרים בפעמון ליבנו יכו העדרים, ישנה דממה רוגעת וקרן אור יפה, ולאורה נפסעה ברגל יחפה.

עוד לא תמו כל פלאייך…

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי".