מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בארץ בשנת 1951 בעיר פתח תקווה.

בגיל 5 עברנו לגור מדירת חדר אחד ברחוב פלורנטין שבתל אביב לדירת שני חדרים בשיכון עממי ג' בתל אביב.

בכל בניין היו 4 כניסות ו-64 דיירים עם מרחבי דשא גדולים בין הבניינים. היו הרבה מאוד ילדים בכל הגילאים ולכן היו לי המון חברים ובשעות הפנאי בילינו בדשא עם משחקים: תופסת, מחבואים, שלוש מקלות, חמור חדש וקלאס.

בגיל 7 עברנו לגבעתיים לדירת 2 וחצי חדרים, בבניין בן 8 דירות. בתקופה ההיא החברים היו מהשכונה ומהרחוב.

בנוסף על כך אהבתי מאד לקרוא, יום יום החלפתי 2 ספרים בספריה וקראתי ספר נוסף כאשר אני מסתתרת בפינה. לא הייתה לנו טלוויזיה ולא אינטרנט, היה רק רדיו ולכן דיברנו הרבה בבית ושרנו שירים, בנוסף לזה רכבנו הרבה על אופניים ושם גם קרתה לי התאונה הראשונה. הרכבתי את חברתי בירידה תלולה, התהפכנו עם האופניים ושברתי את מרפק היד. הלכתי עם גבס 3 חודשים עד שהשבר התאחה.

 

ההורים שלי היו ילידי הארץ, סבתא מצד אמא גרה בבית ערבי ברחוב סלמה שבתל אביב שהייתה לו חצר גדולה בקומת הקרקע עם באר מים כשעץ תאנה מעלייה ועץ אנונה לידה והרבה עצי פרי הדר ותבלינים בחצר.

בקומת המגורים הייתה מרפסת פנימית עם לול שבתוכו היו תרנגולי הודו.

כל חג סוכות היינו מקימים מהמרפסת סוכה וכל הנכדים היו מגיעים לסוכה לקשט אותה מעיתונים שגזרנו וצבענו ושם חגגנו את החג.

סבתא מצד אבא שלי  גרה בנחלת בנימין 15בתל אביב, בדירת 2 חדרים בחצר. כל יום שישי בצהריים היינו מגיעים עם אוטובוס לבית של סבתא כל הנכדים מכל אזור המרכז והיינו עוזרים לה לעשות חלות ורוגאלך, אחרי שזללנו לה כמעט את הכל שיחקנו ביחד. אבא שלי שהיה חבר דן שפיזר חברים הביתה אסף אותנו מסבתא ופיזר אותנו לבתים שלנו.

זיכרון ילדות נוסף היה: שכל שבת בשש בבוקר נסענו לים ובתשע כבר חזרנו הביתה כשאנשים אחרים רק יצאו לים בשעה הזו,  ובאמצע השבוע נסענו בשעות הערב וזה מפני שאבא שלי היה ג'ינג'י ואמא שלי שהייתה בעלת עור כהה, הם לא רצו להישרף בשמש.

הוריי רשמו אותי לבית הספר "דוד שמעוני" לכיתה ב', למדנו עברית, חשבון, מוזיקה, ספורט וכו'….

כל שנה נוספו לנו מקצועות חדשים כגון: מקרא, גאוגרפיה, היסטוריה ומדעים. בבית הספר אז לא היו חטיבות ולכן בתי הספר היו של 8 שנים כיתות א'-ח' וגם לא הייתה אינטגרציה.

המחנכת שלנו בכיתות ו', ז', ח' הייתה שושנה מנצ'ר, אני זוכרת אותה במיוחד כי ערכים וחברות היו מאד חשובים לה ובכל שיעור נגזלו 20 דק' בערך כשהיא מנסה לפשר בין הילדים שרבו או נותנת נאום שלם על אהבת ארץ ישראל ועל אהבת האדם, היא לימדה היסטוריה, מקרא וספרות שהיו גם המקצועות האהובים עליי.

בבית ספרנו הייתה תלבושת אחידה. המנהל היה עומד בשער ומי שלא הגיע עם תלבושת אחידה נשלך הביתה להחליף בגדים. בית הספר היה במרחק של כמעט קילומטר מהבית, לא לקחו אותנו עם מכונית והלכנו הרבה מאוד ברגל עם ילקוט כבד על הגב. בכיתה א' כשהייתי בבית הספר בתל אביב למדנו אחר הצהריים מכיוון שלא היו מספיק כיתות לימוד לכולם ולכן מכיתות א' עד ג' למדו משעה 12:30 עד השעה 16:30.

בשנים האלו הלכתי לצופים, נסענו לטיולים, עשינו מחנות קיץ בצופים, קומזיצים ועוד….

אחת החוויות שהיו האהובות עליי שאחרי הפעילות בצופים היינו נכנסים לשטח 9 שהיה מחנה צבאי נטוש ששם היינו מחפשים זוחלים וציפורים, היינו מתחבאים מאחורי סלעים, מבהילים אחד את השני ואחר כך הולכים לאכול פלאפל אצל אלי בנאי בכיכר רמב"ם שבגבעתיים.

השתתפתי במקהלת בית הספר ולמדתי גם בלאט קלאסי.

בגיל 8 התחלתי ללמוד בלאט אצל דודתי שהייתה מורה לבלאט בשיכון דן בתל אביב.

פעמיים בשבוע נסעתי לבד באוטובוס שהגיע מגבעתיים לקרייה בתל אביב שם הייתי צריכה לחצות את רחוב "דרך פתח תקווה", אחד הכבישים העמוסים במדינה, ולהמתין לאוטובוס מס' 40 שהיה מגיע פעם ב- 40 דק', הדרך לכל כיוון לקחה לי שעה וחצי.

חגיגת בת המצווה שלי נערכה ביער בן שמן שליד מודיעין.

אבי שהיה חבר "דן" קיבל אוטובוס כדי להסיע את כל ילדי הכיתה וילדי המשפחה ליער בן שמן.

אחותי ניגנה באקורדיון, אבי הכין משחקי חברה וטיגן לכולם פלאפל ובטטות בפיתה, כל הדודים שלי ארגנו משחקי חברה, היה שמח מאד, חילקנו המון ממתקים ופרסים וכולם אמרו שהבת מצווה שלי הייתה מאד מיוחדת (באותם שנים לאנשים כמעט ולא היה רכב פרטי ובשבת לא נסעו אוטובוסים ולכן להרבה ילדים זאת הייתה חוויה של פעם ראשונה שהם נסעו לאזור של יער כמו יער בן שמן).

בגיל 11 הלכתי עם חברות ביום חיל השריון לתצוגת טנקים  וכלי נשק אחרים בגבעה בתל אביב, את השטח שבו היו הטנקים סימנו בסיד יבש ביניהם. איזה נער צעיר דפק לי על הגב וכשהסתובבתי פוצץ לי על הפרצוף שקית סיד, התחלתי לצעוק שאני לא רואה ומתעוורת, בהתחלה אנשים לא האמינו לי ובסוף כשראו כי זה באמת קרה, האמינו לי ולקחו אותי המהירות למרפאה שם שטפו לי את העיניים ובמשך שבועיים הלכתי עם עיניים חבושות.

אימי קבעה לי תור לרופא שיניים במרפאת קופת חולים. ישבתי על הכיסא והרופא הציע לעקור לי את שתי השיניים המרכזיות והחלטתי שאני לא מוכנה שהרופא יעקור לי את השיניים, אמרתי שאני צריכה ללכת לשירותים וברחתי מקופת החולים מבלי ליידע אף אחד, היה בלאגן נורא גדול מכיוון שלא ידעו היכן אני נמצאת.

גדלתי בבית עם שתי אחיות, אני הייתי הבת האמצעית, הוריי ילידי הארץ, הייתה לי ילדות שמחה עם משפחה גדולה סביבי ובבית היו ערכים וחוקים קבועים לדוגמא: בארוחת שישי אף אחד לא קם מהשולחן עד שכולם סיימו לאכול גם אם החברה חיכתה למטה.

תשע"ו