מאגר סיפורי מורשת

ההורים שלי עלו ארצה וגרו במעברה. כשהגיעו עולים חדשים לארץ לא היה היכן לשכן אותם ולכן הקימו להם מעברות – פחונים שבנויים מאסבסט ומחומרים פשוטים אחרים. כך גרנו במעין שכונה של פחונים. בכיתה היינו ילדים שהגיעו מכל מיני מקומות, מארצות אירופה ומארצות ערב. היינו ערב רב של ילדים, אבל היה לנו מכנה משותף אחד: לא היה לנו כלום, זאת אומרת, המשפחות של כולם היו די עניות.

ההורים עבדו יום ולילה, ואנחנו הילדים היינו רוב הזמן לבד. בבית הספר ריכזו אותנו בכיתות, בכל כיתה היו בסביבות 40 ילדים. המורה הייתה מחנכת של כמה כיתות. בדרך כלל המורות שלנו היו ניצולות שואה ומאוד מבוגרות. היחס אלי המורים היה לפחות כמו לאלוהים. לדוגמה, כשמורה נכנס לכיתה היינו קמים מהכיסאות. כמובן שלא קראנו למורה בשם שלו, אלא רק "המורה", ובזמן שיחה עם המורה בדרך כלל השפלנו את המבט. המשמעת הייתה חזקה מאוד בבית הספר. בכל בוקר היה מתקיים מסדר. היינו עושים התעמלות בוקר, כל התלמידים יחד. על הבמה עמדה המורה לספורט והיא הייתה עושה תרגילים יחד עם כל הכיתות. במסדר היינו גם שרים שיר על הקמת המדינה.

בבית הספר הייתה גם "מסעדה", כך קראנו לחדר האוכל. בשעה 12:00, מכיוון שההורים של רוב הילדים עבדו ואנחנו גדלנו רוב היום לבד, היינו אוכלים במסעדה של בית הספר. לא היו ארוחות בשר, אבל היה מרק, וגבינה וקציצות דגים – מאכל שכל ילדי המדינה אכלו. אהבנו מאוד את הקציצות.

לא הייתה לנו תלבושת אחידה, כי להורים לא היה כסף לקנות בגדים. בדרך כלל בגדים גם עברו מילד אחד לשני: שכנים שהיו להם בגדים שהם כבר לא היו צריכים – היו נותנים אותם לשכן אחר.

החיים היו בעלי אופי שונה לחלוטין מהיום. המורים היו מאוד מוערכים. לימדו אותנו שהמורה תמיד צודק והיינו חייבים לתת להם כבוד. ולמרות הכול ידענו גם להפריע למורים, אבל ההפרעות שלנו היו שונות. פעם אחת קטפנו פרח מיוחד שאם קוטפים אותו הוא מפיץ ריח רע מאוד. אז היינו לוקחים ושמים את הפרח ליד המורה והריח בכיתה היה כל כך מסריח עד שלא יכולנו ללמוד. או שהיינו שמים קפצונים מתחת לכיסא של המורה – המורה היה מזיז את הכיסא ובום, פיצוץ קטן, המורה היה שואל מי עשה את זה, אבל אנחנו כמובן התחלנו לצחוק המון ולא אמרנו דבר. ומכיוון שההורים עבדו ולא היה להם זמן לבוא בבוקר לבית הספר, לא היו מזמינים את ההורים לשיחה.

גבי בחצר בית הספר באחד מהמפגשים של תכנית הקשר הרב דורי

הזוית האישית

נתן: ממש נהניתי לעבוד עם גבי והייתי רוצה לאחל לה הרבה בריאות ואושר ועד 120 שנה.