מאגר סיפורי מורשת

שמי זהבה, נקראתי כך על שם סבתא שלי (אמא של אבא) שנפטרה כשהיה בן ארבע שנים ושמה היה גולדה. משפחתי הקרובה (הורי, אחותי, דודים, דודות ובני דודים) קוראים לי זהבי.

נולדתי בבית חולים רמב"ם חיפה ב 29.12.1954. אני הבת הבכורה ומכיוון שהוריעבדו, מגיל מאוד צעיר מאוד, שמרתי ודאגתי לאחותי שצעירה ממני בארבע שנים וכן עזרתי בבית בניקיון ובקניות.

גדלתי בנוה שאנן, בהתחלה ברחוב גורדון במרכז זיו, הילדות שם הייתה נהדרת, הבית שלנו היה בבניין של ארבעה  דיירים, ומשני צדדיו הייתה לנו גינה, בגינה צמחו עץ שזיפים צהובים וטעימים ופרחים. בגינה המשותפת היה עץ חרוב גדול, ולידו בכל חג סוכות השכנים הצעירים בנו סוכה מעצים וסדינים וקשטו  אותה, ובערב עם בוא החג היו יושבים ואוכלים ביחד בסוכה. בקצה הרחוב הייתה בריכה ציבורית קטנה לילדים ושם בילינו הרבה.

בביתנו היה חדר שינה אחד שבו אני ואחותי ישנו, ובסלון ישנו הוריי. הייתה לנו פינת אוכל, מטבח, שירותים ומקלחת. יחסי השכנות ברחוב היו מצוינים. והיינו מבלים הרבה בחוץ.

הייתה לי בובה שהייתה בגודל של תינוק ומאוד אהבתי אותה. פעם אחות של סבא שלמה  חזרה מקנדה והביאה לי בובה גדולה, גבוהה ומגונדרת שהייתה פחות אהובה עלי  שתיהן כבר שנים לא איתנו.

הבית השני שלנו היה ברחוב גדליהו. כשאחותי עלתה לכיתה א', שם כבר היו שני חדרי שינה להורים ולנו. יהודית ואני ישנו בצורת ר' ותמיד דגדגתי לה את הרגליים. הייתה פינת אוכל, שירותים, מקלחת, מטבח, מרפסת קטנה שיצאה מהמטבח, ומרפסת קצת יותר גדולה שיצאה מהסלון, שם הסביבה הייתה שונה. הבית היה במבנה עם חמש או שש קומות ובכל קומה ארבעה דיירים. היו גם בניינים בני ארבע קומות וארוכים כמו רכבת ולכן נקראו רכבות.

כשרצינו לצאת לטבע הלכנו לטכניון, מעבר לוואדי ושמה הכל היה ירוק. היו לי הרבה חברים וחברות מהכיתה, ומהכיתה המקבילה ושכנים בבתים מסביב.

סבתא הייתה זו שגידלה אותי כי הוריי עבדו ומאז לאורך כל חיי הייתה משמעותית מאוד. אני זוכרת את סבתא (אמא של אמא שלי) בביתנו, מכינה אוכל לצהרים ובמיוחד קציצות ונותנת לנו אותן חמות מהמחבת. כשהייתה מגיעה בבקרים לפני שיוצאים לבית הספר או לגן, הייתה תמיד מביאה  משהו טעים,  כמו תפוח או לחמנייה..

היינו משחקים הרבה בחוץ עם החברים בגוגואים, גולות, מטפסים על עצי חרוב, משרטטים מעגל עם אולר וזורקים אותו פנימה למעגל בתקווה שיתקע באדמה.

בבית הייתי משחקת עם אחותי במורה ותלמידה, כשאני המורה (בכיתות הנמוכות), עושות פיקניקים – יושבות על שמיכה ומכינות צלחת מלאה כל טוב של פירות, ולפעמים שוקולד.

כשגדלתי אהבתי להקשיב לרדיו, לתסכיתים כמו מר סבחון ובנו, סיפורי נילס הולגרסן, ושירים ושערים. כשגדלתי, אהבתי לקרוא "הארץ שלנו".

לא זוכרת שבבית שרנו שירי ילדות, אני זוכרת את אמי מקריאה לנו לפני השינה שירים של טשרניחובסקי כמו "ברוך ממגנצה". מהרגע שילדי נולדו ועד היום,  אני שרה לנכדי את כל שירי הילדים המפורסמים, זוכרת את רוב המילים של השירים.

כילדה קטנה הייתי בגן לא רחוק מהבית של סבתא, ואני זוכרת את הבת דודה שלה באה לראות אותי דרך הגדר. בבית ספר יסודי למדתי מכיתה א'  עד כתה ו' ברמות רמז בבית ספר "הבונים". בית ספר היה מוקף בעצים ופרחי בר, הייתי בחוג לטבע ולמדו אותנו לייבש פרחים.

באיזה שהוא שלב הגיעה עלייה ממרוקו והעולים  גרו סמוך לבית ספר, התחברתי אליהם מיד והיו לי  המון חברות משם. לפני כמה שבועות במסגרת טיול שורשים הלכתי עם בני צביקה לראות את בית הספר מבחוץ אחרי שלא הייתי שם מעל 50 שנה. הטבע נעלם ובית הספר נראה שונה.

בכיתות ז' – ח' למדתי בבית ספר "מצדה" בנווה שאנן. בזמני היה לנו "סקר" שהוא בערך מקביל למבחני מיצ"ב של היום. בתיכון למדתי בכיתות ט' – י' בגימנסיה ביאליק בהדר – חיפה,  ובי"א – י"ב למדתי בעירוני ה' במגמת לבורנטים בכרמל – יצאתי משם לבורנטית תעשייתית.

כל חופש גדול בגיל הנעורים עבדתי בטכניון (שני הוריי עבדו שם) בפקולטה לפיזיקה, בפקולטה לכימיה ובהנדסה גרעינית. עבדתי בבית ספר בוסמת עם כיתות י"א, י"ב כלבורנטית עד הגיוס, ועזרתי בהקמת המעבדה לכימיה, בבית ספר להנדסאים בטכניון. גם בצבא עבדתי כלבורנטית במעבדה לכימיה.  אחרי השחרור התחלתי לעבוד ברפאל, ועבדתי שם

מ 1975 עד 2002 , בשתי מעבדות שונות אבל תמיד בכימיה. אהבתי את המקצוע. מאז הפרישה ב 2002  אני מתעסקת ברפואה משלימה.

את בעלי הכרתי דרך חברת ילדות שלי אתי ז"ל, התחתנו בשנת 1977 כשהייתי בת עשרים ושלוש. החתונה הייתה באולמי "חיפה" בהדר היום האולם כבר לא קיים.

יעקב היה קצין בצי הסוחר, הוריי ואני ארגנו הכל והוא הגיע בטיסה מהפיליפינים, ישר לחתונה. אחרי החתונה יעקב היה חייב לחזור להפליג, קיבלתי אישור מרב החובל של האנייה להפליג איתו לארה"ב. היה נפלא, זו הייתה אונניית מסע גדולה שהיו בה עוד שתי נשים בלבד, אחת אשת הרדיו והשנייה אשתו של קצין אחר.

22 יום הפלגה לשם ובהם  ים ושמיים בלבד, שבוע עגינה ביוסטון טקסס, שם העמיסו את החיטה על האוניה ויציאה לחיפה חזרה לעוד 24 ימים של  ים ושמיים, אבל היה נהדר ומדהים. לאורך השנים אמרנו שהיינו חוזרים על זה שוב, למרות שהמיטה הייתה קטנה מיטת יחיד ולא היו שירותים בחדר.

נולדו לנו שלושה ילדים: צביקה, מור והילה, במשך הזמן נולדו שלושת נכדיי: יהב גורי, רון ואריאל (בת) סקאי. צביקה ומור גרים בארץ.

הילה ומשפחתה גרים בלונדון, מאוד הייתי רוצה שתגור בארץ, אבל כרגע הם לא רוצים, אני מכבדת את רצונם, שמחה שטוב להם, מדברת איתם כל יום כמעט ורואה את הילדים גדלים מרחוק.

בדרך כלל בחגי ראש השנה ופסח, המשפחה המורחבת שכוללת את הוריי, אחותי לפעמים עם ילדיה ונכדיה, ילדיי, נכדיי ואני, יושבים יחד סביב שולחן חגיגי עם מאכלי חג אופייניים.

בחנוכה נפגשים, מדליקים נרות, שרים ואוכלים לביבות וסופגניות מעשה ידי. בשבועות נפגשים כולם סביב שולחן חגיגי מקושט בפרחים, ואוכלים מאכלי גבינות שכולם אוהבים.

אני זוכרת את מלחמת ששת הימים שפרצה ב – 1967, היו אצלנו דודים של אבי מירושלים, באזעקה, ירדנו למקלט וכשהשתחררנו הם נסעו הביתה. מאז עברנו כל כך הרבה מלחמות: כולל מלחמת ההתשה.

התגייסתי לצבא ב – 1972 ושירתתי בתל השומר בחיל חימוש – מקחש"ר – מפקדת קצין חימוש ראשי, עבדתי שם במעבדה הכימית כלבורנטית.

במלחמת יום כיפור הייתי בבסיס. כשערב אחד הייתה אזעקה, (מאוד לא היה מקובל שבתל אביב תהיה אזעקה), מיד נשכבתי על הרצפה, ובגלל שהייתי לבד והמעבדה היתה די רחוקה ממרכז הבסיס, אז התקשרתי לברר מה קורה. סיפרו לי שמטוס קרב עבר באזור שזה דבר מאוד נדיר. מאוד אהבתי את השירות, ישנתי במגורים ליד הבסיס עם עוד בת ונהגתי לצאת הביתה רק בסופי שבוע.

אני זוכרת שבתקופת המלחמה, הביאו גלגל של משאית שלקחנו שלל מהמצרים, שגובהו היה גבוה ממני, זה נשאר לי בזיכרון כי בחיים לא ראיתי שוב צמיג גדול כזה.

בזמן המלחמה לא הייתה תחבורה ציבורית, כל הרכבים הפרטיים גוייסו ולכן לא הייתה ברירה אלא לנסוע בטרמפים.

אחרי עשור פרצה מלחמת לבנון הראשונה, אחר כך פרצה מלחמת המפרץ שבה נפלו טילים במרכז הארץ ובקריות.  ישבנו עם מסיכות בחדרים ממוגנים ואטומים. בהמשך הייתה מלחמת לבנון השנייה. לכל מלחמה הייתה השפעה אחרת על המדינה, אבל תמיד הייתה אחוות אחים, עזרה לזולת, התנדבות בעזרה לחיילים ולאזרחים נזקקים.

כיום כשאני בפנסיה אני נפגשת עם הוריי שגרים בדיור מוגן, לומדת כל הזמן, קצת מטפלת הוליסטית, מבקרת אצל מור, נפגשת עם חברים, קוראת הרבה, רואה קצת טלוויזיה ובימים רגילים מטיילת הרבה, מתנדבת ברמב"ם ובספרייה עירונית במוצקין.

הזוית האישית

יהב: היה לי כיף מאוד לעשות את העבודה הזו, הקשר שלי ושל סבתא טוב וחזק והיא באה לבקר הרבה, ואנחנו באים אליה כמעט כל שבת. אני רוצה לאחל לה שתמשיך להיות אכפתית ומתחשבת בכולם, שיהיו לה חיים שלווים ושקטים, ושל תשכח שאני אוהב אותה.

זהבה: מאוד אהבתי ונהנתי מתכנית הקשר הרב דורי. זה נתן לי תחושה של וואו, אני סבתא בזווית חדשה. נזכרתי שילדי עשו עבודות שורשים והם ראיינו את סביהם ואת סבותיהם. והנה נכדי יהב כבר גדול ומבוגר, כדי לשמוע את תולדתי למרות שלא עברתי סיפורים עצובים אלא גדלתי פה בארץ. יש לי קשר מאוד טוב ואוהב עם יהב גם כנכדי הגדול וגם כי בילינו הרבה ביחד במשך כל ימיו ,מאז שנולד. גם בתקופת הקורונה השתדלתי מאוד לראותו לפחות פעם בשבוע. אני רוצה לאחל ליהב שימשיך להיות מדהים כמו שהוא, שרק ילך וישתבח עם השנים. שיהיה סקרן ושידע להכיר הכל מהכל, שיהיה חבר טוב, בן שגורם להוריו נחת ושמחה. שתמיד ישאף ויחלום להגיע רחוק. שימשיך להיות אכפתי ואמפתי לסובבים אותו – למכריו, ידידיו, השונים ממנו והחלשים ממנו. שיעשה כל מה שהוא אוהב, שיעז ולא יפחד לנסות דברים חדשים. והכי חשוב שלעולם לא ישכח כמה אני אוהבת אותו.