מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותו ובגרותו של יאיר וינגרטן

סבא יאיר וסבתא שרה עם אריאל במשחק כדורסל
סבא יאיר בסיום קורס קצינים ב-1972
סיפור חיי ומשפחתי

שמי יאיר וינגרטן וברצוני לספר את הסיפור האישי שלי.

נולדתי בשנת 1951 בגבעתיים. בגיל שלוש עברה משפחתי לשיכון הותיקים ברמת גן, שם ביליתי את כל שנות ילדותי עד שהתגייסתי לצה"ל.

אמי, אסתר וינגרטן (קוזלובסקי), הבת הבכורה במשפחתה, עלתה מפולין ביחד עם הוריה, אחותה ואחיה בשנת 1934 והיא בת 11 שנים. ההורים שלה, סבי וסבתי, בחרו לעלות לישראל מטעמי ציונות. בחו"ל, בעיירה רקוב, לא רחוק ממינסק ,היא למדה בבי"ס יהודי בו לימדו עברית. העיירה רקוב שהיום שייכת לבלארוס, השתייכה בעבר לפולין. סבי וסבתי התמקמו ברמת גן והיו בין ראשוני תושביה. במלחמת העצמאות נפל אחיה, מאיר קוזלובסקי, בקרב על תל-ליטווינסקי (תל- השומר כיום) והוא בן 19 שנים בלבד.

קישור לדף ההנצחה לדודי, מאיר קוזלובסקי, באתר יזכור

החיים בשנים אלו לא היו קלים. סבי וסבתי היו בעלי חנות מכולת ובנם מאיר, שלמד בגימנסיה הרצליה, נאלץ לעזור בפרנסת הבית בעבודות שונות שביצע לאחר שעות הלימודים. אמי למדה בתיכון בבי"ס לפקידות בתל אביב ובהמשך בגיל 20 נישאה לאבי, חיים וינגרטן. היא ילדה שלושה ילדים, אני האמצעי שביניהם.

אבי, חיים וינגרטן, עלה לישראל בשנת 1939, שלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, מהעיירה מזריץ בעזרת פלוגות בית"ר בהיותו בן 18 שנים בלבד. הוא עזב משפחה די אמידה שעסקה בסחר של פרוות בכל אירופה והשאיר אחריו הורים וארבעה אחים, גם הוא היה הבן האמצעי במשפחתו. יהודי העיירה היוו כ-70% מהאוכלוסייה שלה. העיירה הייתה שם דבר באירופה בתעשיית עיבוד שיער חיות לצרכי תעשיית המברשות. רוב היהודים בה עסקו במקצוע זה. רבים מהם הושמדו ע"י הנאצים. אבי הוא היחיד ממשפחתו ששרד בחיים. הקשר של אבי עם בני משפחתו ניתק כשלושה חודשים לאחר שהגיע לארץ ומקום קבורתם לא ידוע. שנים רבות המושג של 'בן עיר' היה עם משמעות של כמו קרוב משפחה ואנשי קהילת יוצאי מזריץ שמרו על קשר הדוק בינם לבין עצמם.

אבי העפיל ארצה בתקופה שבה ההעפלה לישראל הייתה לא חוקית. הוא והמעפילים עמם עלה הובלו לארץ ישראל בספינה רעועה. הספינה עלתה על שרטון מול חופי יוון והם נאלצו לנטוש את הספינה בשחייה אל החוף. לאחר זמן קצר הועלו על ספינה אחרת שהמשיכה את דרכה לישראל. הבריטים עצרו אותם מול חופי ת"א. הם הובלו לחיפה מתוך מטרה לגרשם לקפריסין, אך בסופו של דבר שיחררו אותם.

בתחילת שהותו בישראל אבי הועבר למחנה עבודה בראש פינה ובהמשך עבר לתל אביב. מקצועו היה עיבוד שיער לתעשיית המברשות. הביקוש לחומר גלם מהצבא הבריטי היה גדול והוא עבד בקואופרטיב בשייח' מוניס (היום רמת אביב). את מירב התוצרת הם סיפקו לצבא הבריטי. בהמשך הוא נהפך לעצמאי וניהל שנים רבות ברמת גן חנות שמכרה בעיקר מברשות שונות לצרכי ניקיון, צביעה ולצרכים תעשייתיים.

כאמור לעיל, את רוב שנות ילדותי ביליתי בשכונה שקטה ונעימה ברמת גן בין חברים וילדים של שרים וחברי כנסת, כמו חיים לנדאו, יוחנן בדר, יעקב מרידור, אלימלך רימלט, שמואל תמיר, אורי צבי גרינברג, אחימאיר ועוד. למדתי בביה"ס היסודי ניצנים ובהמשך בתיכון אהל שם. עסקתי רבות בספורט, בעיקר באתלטיקה קלה, בריצות למרחקים בינוניים ואף התחריתי בתחרויות במסגרת אגודת ספורט "מכבי ארזים".

בגיוס לצבא עברתי במסלול של קבוצת חיילים מיועדי קצונה. בסיום הקורס הוצבתי במחנה הובלה במשמר הנגב, כמפקד מחלקת נהגי משאיות תובלה. השתחררתי מהצבא לאחר שירות בקבע של 6 חודשים, 3 חודשים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור. במהלך מלחמת יום כיפור שירתי במילואים חמישה חודשים. את המשך קידומי בצבא עשיתי במסגרות מילואים ארוכות, במהלך השנים שבהם עברתי קורס מ"פ, קורס מ"פ מפקדה וקורס מג"דים. שירתי כמפקד גדוד מובילי טנקים במשך 6 שנים וסיימתי את תפקידיי הצבאים בגיל 51.

לאחר שחרורי משירות סדיר בצה"ל התחתנתי עם אשתי שרה, אותה הכרתי בצבא. היא שירתה כמש"קית תנאי שירות ביחידה שבה שירתתי, בהמשך גם היא סיימה קורס קצינות ושירתה כקצינת ח"ן בחטיבה המרחבית בערבה ובהמשך בסיירת שקד. במקביל לאורך כל התקופה, ניהלתי את המפעל המשפחתי שעסק בייצור מברשות שונות ובשיווק מוצרים משלימים בתחום הניקיון הבנייה והתעשייה. לפני כארבע שנים מכרתי את פעילות המפעל, לאחר שהתברר לי שלא יהיה דור ממשיך מתוך ילדיי.

הראשון משלושת ילדיי שירת בצבא ביחידה 8200. כיום הינו מהנדס תוכנה, בעל תואר שני בחינוך ועוסק כיום בהוראה בתחום המחשבים בתיכון מקוה ישראל. הוא נשוי ולו שני ילדים. הבן השני שירת בצבא ביחידת דובדבן. הוא מהנדס ביו-רפואי עם תואר שני במנהל עסקים, עשה הסבה לניהול פרויקטים, עובד בחברת אלקטרה בתחום ומנהל את הסניף הירושלמי בתחום זה. הוא נשוי ולו שלושה ילדים. בת הזקונים שלנו שירתה בצבא כקצינת קישור ושלישות באוגדת שריון בצפון. היא למדה רפואה בטכניון בחיפה וכיום היא רופאה במקצועה ומתמחה ברפואת נשים. נשואה כשנה וחצי, עדיין ללא ילדים.

כיום, אשתי ואני פנסיונרים שקוטפים את פירות ההשקעה בילדינו ומשתדלים ליהנות מהחיים, לעזור לילדים ולנכדים, שכרגע הם חמישה במספר ועוד ידם נטויה.

במבט לאחור ולאור הסיפור המשפחתי, אני מרגיש שהייתה לי זכות גדולה להתגייס לצה"ל, לעבור מסלול קצונה ולהגיע עד לתפקיד מג"ד, לפקד על חיילים שהוגדרו כנוער שוליים ברובם, ואשר הגיעו לשרת בצבא מעיירות פיתוח ומשכבות סוציו-אקונומיות קשות. כמו כן, אני גאה גם על השירות הצבאי שעשו ילדיי, כל אחד בכישרונו וביכולותיו.

זה לא דבר מובן מאליו, להשתחרר משירות סדיר בגיל 21 בדרגת סגן ולסיים את תקופת המילואים בגיל 51 בדרגת סא"ל. זה חייב אותי, לצד ניהול עסק משפחתי לא קטן, להשקיע ימים רבים מזמני בהתנדבות במהלך השנים לתפקידים שביצעתי במסגרת המילואים, כשהתגמול היחידי הוא הרגשת סיפוק, על כך שמנעתי מחיילים רבים להתדרדר לתהומות לא ידועים.

סרטון תיעוד של יאיר ואריאל:

הזוית האישית

יאיר וינגרטן: נהניתי מאוד מההזדמנות להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. נהניתי מהאפשרות לבלות ולעבוד ביחד עם נכדתי האהובה, אריאל. אני חש שקיבלתי הזדמנות בלתי חוזרת להעמיק את הקשר ביננו ולספר לאריאל את סיפור חיי וסיפורה של משפחתי. תכנית הקשר הרב דורי מעניינת מאוד ומלאת משמעות.

אני מאחל לאריאל מסלול חיים פורה, מעניין, מלווה בעשייה שתורמת לחברה, בריאות ואושר.

אריאל וינגרטן: נהניתי מאוד מההזדמנות להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. נהניתי מהאפשרות לבלות ולעבוד ביחד עם סבא שלי, שאני כל כך אוהבת. אני שמחה מאוד על כך שזכיתי להכיר טוב יותר את סיפור חייו של סבא שלי ואת סיפור משפחתו. אהבתי מאוד את הרעיון של תכנית הקשר הרב דורי.

אני מאחלת לסבא שלי עוד שנים רבות של בריאות ואושר.

מילון

עלייה בלתי לגאלית
עלייה לא חוקית

מעברות
יישובי קליטה, יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. ביישובים הללו אנשים גרו באוהלים, בבדונים (מבנה דמוי צריף עשוי בד), בפחונים (מבנה עשוי פח), באזבסטונים (מבנה עשוי אזבסט) ובצריפונים.

ציטוטים

”צריכים להיות חזקים כדי לשרוד“

הקשר הרב דורי