מאגר סיפורי מורשת

שמי אשר שמש, נולדתי בישראל בקיבוץ רמת הכובש. שמות ההורים שלי: (שמות מקוריים). יצחק שמויש, פסיה צימרמן. הוריי היו ממקימי הקיבוץ. הם עלו לארץ מפולין בסוף שנות השלושים. כל אחד מהם עלה בנפרד והם הכירו בקיבוץ.

אבי נולד בעיירה (שטעטל), בשם לנוביץ ואמי נולדה בעיירה בשם קורניץ. שתי העיירות באזור ורשה, פולין ושתיהן נהרסו לחלוטין במלחמת העולם השנייה, הן מוזכרות במוזאון התפוצות, אך לא קיימות יותר. אבי נולד למשפחה דתית אורתודוקסית אך הושפע מדעות ציוניות שהחלו לזרום אצל הצעירים בדורו. הוא חלם לעלות לארץ ישראל וידע שהוא חייב להיות חקלאי כדי לשנות את המסורת המשפחתית שעסקה בתפירת מעילי פרווה ובקושי פרנסה את המשפחה וכן זה מה שהיה נדרש באותו זמן מהאנשים שרצו לעלות לישראל. עובדה זו דרשה ממנו לעזוב את משפחתו ולעבור למחנה מיוחד שבו הוא למד להיות חקלאי, (המחנה הזה היה נקרא "הכשרה" כי בו הכשירו את הצעירים היהודים לפני ולקראת עלייה לארץ ישראל) הוא היה שם כשנתיים ולאחר מכן עלה לארץ.

אמי שנולדה גם למשפחה דתית מאוד הושפעה מהידיעות על הצעירים שמשנים את המסורת הגלותית והחליטה גם היא לעבור למחנה "הכשרה" לקראת העלייה לארץ ישראל.

שניהם עזבו משפחות מרובות ילדים ועברו לנסות צורת חיים שונה לגמרי. שלא הייתה מקובלת במשפחות שלהם, אך בכל זאת הוריהם הסכימו "למהלך החריג" שלהם.

בדיעבד הסתבר שהמהלך הזה הציל את חייהם, כי שתי המשפחות שלהם הושמדו יחד עם הקהילות היהודיות שלהם שבהם גדלו. ממשפחת אמי לא נשאר אף אחד, וממשפחת אבי נותרה בחיים אחות אחת שלו שהצליחה לברוח מהעיירה לפני שנהרסה והצטרפה לפרטיזנים יהודים שנדדו ביערות, (וניסו לשרוד וכן לזנב בכוחות הצבא הגרמני כדי לנקום את האסונות שהגרמנים גרמו לחיסול הקהילות שלהם וכך הצליחו להשיג אוכל ונשק והצליחו לשרוד ולחיות עד תום המלחמה). לאחר סיום המלחמה הצליחה ליצור קשר עם אבי אשר חיפש אותה במשך כמה שנים, ועלתה לארץ בשנות החמישים הראשונות.

הורי שעלו לארץ הגיעו למחנה עבודה כדי להתכונן לקראת עלייה לקרקע והקמת ישוב חדש.

הורי

באותו זמן הייתה משימה חשובה לאוכלוסייה החדשה בארץ להקים ישובים כדי לקבוע את גבולות המדינה שתקום בעתיד, וזאת הסיבה שהוקמו ישובים יהודים חדשים במקומות מרוחקים, ועל ידי כך להרחיב את הגבולות של המדינה בדרך. כך נבחר המקום בו יקום הקיבוץ באזור "המשולש" שהוא בין העיר קלקיליה, כפר טירה וכפר טייבה שבהם הייתה אוכלוסייה עויינת מאוד להתיישבות היהודית.

המתיישבים הראשונים הקימו אוהלים והתחילו לחפש עבודה בפרדסים שהיו בבעלות הערבים שלא קיבלו זאת ברצון. ההורים שלי גרו במשותף עם עוד זוג בגלל שלא היו מספיק אוהלים. כך נולדה אחותי הגדולה גילה בחודש ינואר בשנת 1944 ואני שנתיים לאחר מכך בספטמבר 1946.

אני ומשפחתי הגרעינית פעם

היה נהוג שהאימהות נשארות עם הילדים שנולדו במשך כחודש ולאחר מכן התינוקות עברו לבית משותף והאימהות שעבדו בחקלאות בקרבת הישוב היו מגיעות מדי כמה שעות כדי לבקר ולהניק את התינוקות.

וכך גדלתי במשך כשנתיים עד שפרצה מלחמת העצמאות שבה הקיבוץ הותקף משלושה כוונים מהישובים הערביים העוינים. ההתקפות היו רבות והקיבוץ נאלץ לפנות את הילדים והאימהות לעיר השכנה כפר סבא. כך שהייתי במשך כשנה כאשר ההורים שלי ביקרו אותי מדי פעם אך היו מטפלות שטיפלו בילדים כל הזמן.

כאשר נגמרה המלחמה חזרנו כל הילדים לקיבוץ וגרנו בבתי ילדים משותפים מחולקים לפי גילאים, הייתה לנו גננת שאהבנו אותה מאוד. כשהגעתי לגיל שש שנים נכנסתי לכיתה א' בקיבוץ בבית ספר. בבית ספר למדנו מספר שעות לפי תוכנית הלימודים של משרד החינוך ועמדנו בבחינות שנדרשנו, אך עם דגשים שמאפיינים את הווי החיים הקיבוצי. למשל למדנו שיעורים בחקלאות לאחר שעות הלימודים הרגילות. חלק מהמורים היו חברי הקיבוץ וחלקם היו מגיעים מדי בוקר ולאחר שעות הלימודים היו נוסעים חזרה לביתם. לאחר גמר הלימודים חזרנו לבית המשותף לשנת צוהריים. לאחר שקמנו נהגנו ללכת לחדר ההורים, שעברו בינתיים מהאוהל לצריף ואיתם נפגשנו במשך כמה שעות עד הערב. בערב ההורים ליוו אותנו לבית הילדים השכיבו אותנו וחזרו לחדרם. בלילה היו מטפלות שומרות לילה שהשגיחו עלינו במקרה שהתעוררנו.

בגיל יותר מבוגר לאחר גמר הלימודים בבית ספר וארוחת צהריים היינו יוצאים לעבוד בעבודות שונות בחקלאות. עבדנו בעבודות עונתיות כגון עישוב בשטחי גידול הבוטנים והכותנה. עבודות אלה משעממות וכדי לתמרץ אותנו ולעורר בנו מוטיבציה הוכנסנו למימד של תחרות ובסוף כל יום הראשונים קיבלו פרסים על איכות וההספקים בעבודה. כמו כן השתתפנו בשעורי שחיה והתמודדנו בתחרויות שחיה נגד ילדים בגילנו מיישובי האזור.

אני עובד בחקלאות בשדות הכותנה

בגיל מבוגר יותר כשהגענו לבית ספר התיכון התחלנו לעבוד גם בפרדס בקטיף תפוזים. גם בעבודה זו שהיא יותר קשה וחדגונית חולקנו לקבוצות מעורבות של חמישה בנים ובנות בכל קבוצה והתחרות הייתה איזה קבוצה תמלא יותר מיכלים של תפוזים אך גם שלא יישארו תפוזים על העצים כולל בצמרות העצים. כאשר לא היו עבודות עונתיות דחופות כל אחד עבד בענף חקלאי אחר כגון רפת, לול, אבוקדו, מוסך, נגריה וכו'.

לאחר סיום העבודה הלכנו לחדר ההורים, נשארנו איתם עד הערב. ולאחר מכן חזרנו לישון בבית המשותף.

היו לנו גם חיי חברה ותרבות אופייניים להווי חיים קיבוצי. כל שכבת גיל שהייתה מהווה כיתה בבית הספר הייתה מועסקת בפעילויות שונות לאחר שעות הלימודים כגון פעולות בתנועת הנוער העובד והלומד כשהמדריכים היו מהכיתות הגבוהות יותר ובמסגרת זו יצאנו למחנות נוער בחופשות מבית הספר. גם אני נשלחתי לקורס מדריכים של התנועה וכשחזרתי מהקורס הדרכתי במשך שנתיים את הכיתות הצעירות יותר. כך גם חגגנו את שנת הבר/בת מצווה על ידי מילוי מטלות שונות שהועמדו לפנינו כדי להדגים ולהראות שהגענו לבגרות ואנו ראויים להצטרף לחברה הבוגרת.

חיי התרבות שלנו גם היו שונים מהמקובל והיינו חוגגים את החגים לפי מסורת חדשה שהתפתחה בקיבוץ. לדוגמה, בפסח היינו קוראים בהגדה שהותאמה להווי הקיבוצי, אך גם עם אלמנטים מסורתיים שעברו מדורי דורות. את חג הביכורים חגגנו בתהלוכה ובריקודים והצגת היבולים מהענפים החקלאים.

חגיגת שבועות (אני עומד שני משמאל)

כולל הצגת כל התינוקות שנולדו בשנה האחרונה. חגי תשרי הנהוגים במסורת היהודית על הדת, אצלנו בקיבוץ לא היה בית כנסת ונהגנו לחגוג אותם לפי מנהגים שונים שאפיינו את חיינו המושתתים על חקלאות, טבע וחיי שותפות. ביום כיפור לא נהגנו לצום. התמצית של חיינו בחברה ובקהילה הייתה מושתת על העיקרון שכל אחד תורם לחברה כמיטב יכולתו ומקבל מהחברה לפי צרכיו. עיקרון זה לימד אותנו להסתפק במועט עבורנו ולהשתדל לתרום לקהילה שבה אנו חיים את מיטב יכולתנו.

בבית הספר בנוסף ללימודים הרגילים למדנו עם מחנכת הכיתה על עקרונות החיים המשותפים, על עקרונות העזרה וההתחשבות בזולת, על השוויון בין האנשים, על חשיבות ההתיישבות במדינה כדי לשמור על גבולותיה, על החשיבות לשרת בצבא ובכלל לשאוף למצוינות, ובכלל המוטיב החוזר בחיים בקיבוץ שכל חבר תורם לחברה כפי יכולתו ומקבל מהחברה לפי צרכיו.

אני זוכר את התקופה הזו של הילדות והבגרות בקיבוץ כתקופה מאושרת מאוד שבה גדלתי והתבגרתי לחיים עצמאים עם השקפת עולם משלי, עם הכנה טובה להתמודדות עם האתגרים שעמדו בפני בחיי הבוגרים.

משפחתי כיום מורכבת משלוש בנות ליטל, ענבל ומעין והנכדים/ות נוגה, איילה ונטע, שליו ושחר, הילי ועילאי.

אני ומשפחתי כיום

הזוית האישית

נטע: נהנינו מאוד להיזכר ולשתף את סיפורנו ולהשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי.