מאגר סיפורי מורשת

שמי כרמל שערי, בן 84, נולדתי בשנת 1937, בחורף, בין חנוכה לפורים בעיר בגדד בעיראק.

לאימא שלי קראו נעימה, היא גידלה אותי ואת ארבעת האחים שלי. לאבי קראו מנשה, הוא עבד ביחד עם הבריטים בעיר רחוקה מאתנו בעזרה נגד הנאצים.

גדלנו בשכונה בשכר דירה אצל בעל בית ערבי. אני התחלתי ללמוד בכיתה א', בגלל שהיה צריך לשלם ללימודים ואבא לא היה בבית – הוציאו אותי מבית הספר והתחלתי ללמוד במדרש, למדתי לקרוא עברית מהתנ"ך אבל לא ידעתי את משמעות המילים, ידעתי לדבר רק ערבית.

בערך בגיל 5 אחותי חלתה במחלת עיניים, גרנו אז באותו החדר ונדבקתי ממנה, לאחותי עברה המחלה ולי נשארה עד היום, אני זוכר שהעיניים שלי היו נפוחות כמה חודשים ועד היום אני עיוור בעין אחת בעקבות המחלה, אימא שלי פחדה לנתח אותי אז באותה התקופה.

אימא עבדה כעוזרת בית אצל משפחה עשירה, לפעמים הייתי בא איתה לעבודה ושר להם שירים על הכיף-כיפק, היה כיף. עשיתי גם דברים מסוכנים אז, היו עגלות עם סוסים, כמו מוניות, היינו רצים אחרי העגלה ומתיישבים שם, לבעל העגלה היה שוט מעור של הסוסים והוא היה מכה אותנו שנרד מהעגלה, היינו מקבלים מכה ואז בורחים.

אבא שלי כאמור היה בעיר אחרת, קראו לה פלוג'ה. בהתחלת מלחמת העולם השנייה, אבא עזר לבריטים כמעט ולא ראינו אותו, חשבנו שהוא נעלם. אחר כך, התחילה ההפיכה בעיראק, להפיכה קראו ה'פרהוד' שזה בעצם פרעות ביהודים שחיו אז בעיראק. הרגו 200 איש, אבל אנחנו היינו חברים של בעל הדירה ששמר עלינו מהגג, אמר שמי שיפגע בנו דמו בראשו. זה נמשך במשך ארבעה ימים עד שזה נגמר.

חיפשנו את אבא בזמן ההפיכה, מצאנו אותו וגילינו שרוצים לאסור אותו על העזרה לבריטים, אבל הוא ברח לפרס. הוא עבד בחברת נפט גדולה שם, אחרי כמה שנים הוא שיחד כמה ערבים מוסלמים ושלח להביא אותנו לפרס. ארזנו מה שיכולנו, ונסענו 24 שעות ברכבת לעיר שממנה לקחנו סירה לפרס, עברנו את נהר הפרת והחידקל.

הגענו לאבא ואני התחלתי ללמוד בבית ספר. למדתי ממש מהר, בפרס היה מלך שקראו לו שאה, הוא היה ידידותי ליהודים ולישראל, הוא הקים תנועה של יהודים בפרס, שם למדתי עברית. משם התחילו להעלות את עליית הנוער לישראל, בערך משנת 1947. אני עליתי עם אחי לבד בשנת 1949, כשהייתי בן 12, היינו במחנה ילדים חודש בקפריסין ואז הגענו לארץ ישראל.

היינו כמה חודשים במחנה ליד נמל התעופה בשם 'מחנה ישראל', ואז שלחו אותנו למוסדות: את אחי שלחו לקיבוץ ואותי לבן שמן, היית שם חצי שנה. למדתי עברית, ואז עזבתי והלכתי לקיבוץ יקום, חייתי שם שלוש שנים. מסתבר שבת דודה שלי היתה איתי, גילתי רק אחרי כמה שנים שההורים עלו לארץ. ההורים עלו ארצה לפרדס חנה, ואז למושב במרגלות הר מירון, הייתי בא לבקר את ההורים כל חודשיים.

לאחר מכן עזבתי את הקיבוץ והפנימיה והצטרפתי למעברה עם ההורים שלי, עברנו למרגליות בצפון הרחוק, והמשכתי ללמוד בבית ספר. במרגליות היתה משפחה עשירה שאכלה טוב ולנו הביאו את כל השאריות, אז לא התאים לנו ועברנו למושב עזריה ליד רמלה, במשך כמה שנים. היינו חורשים את האדמה. יום אחד הפרד נשך אותי בחזה, חשבתי שאני הולך למות.

אחי התחיל לעבוד בצינורות ברמלה והביא אותנו לגור ברמלה, גרנו שם עם ההורים ומאז ועד היום אנחנו גרים ברמלה. עבדתי במשרד הפנים ובמס הכנסה בשנים הבאות. שאלו אותי מה תאריך הלידה שלי, אני לא ידעתי, לא רשמו תאריכים אז. אמרתי שיוהם הולדת שלי הוא תאריך העלייה שלי לארץ ישראל, ה- 4.12, ומאז ועד היום אני חוגג את יום הולדתי ביום העלייה שלי לארץ.

שם המשפחה שלי הוא 'אבו-שערי' שזה בעצם העיסוק של המשפחה שלי: אריגת בדים. כשעלינו ארצה, עברתנו אותו לשערי. זה סיפור ילדותי, העלייה לארץ ושנות נדודיי בארץ עד שחזרתי לחיק משפחתי.

היום אני גר עם אישתי ברמלה, פנסיונר, יש לי שני ילדים, ארבעה נכדים ונין אחד שזכיתי להיות הסנדק שלו בברית.

הזוית האישית

אסף: התיעוד היה חוויה מרגשת, כרמל מדי פעם בארוחות שישי מספר סיפורים מהילדות שלו, עוד לא יצא לי לשמוע את הסיפור המלא, אני שמח שנפל בחלקי לשמוע את הסיפור בשלמותו. שמחתי לשמוע בקולו זכרונות שהעלו בו חיוך, התעצבתי כששמעתי גם זכרונות שהרעידו את קולו. אני יודע שבשנים האחרונות יותר קשה לו לדבר וללכת, ואפילו לקרוא. אני שמח על ההזדמנות לנצור את סיפורו ולהשמיעו לבאים.