מאגר סיפורי מורשת

הורי מינה ומשה, יחד עם מי ששרד ממשפחתה של אמי, הגיעו לארץ בשנת 1949 והופנו לקריית מוצקין.

אבי ביקש לעבור לרעננה כדי להיות קרוב לאחיו יהושע ומשפחתו שהגיעו לארץ מספר שנים קודם לכן. בהתחלה הורי גרו בצריף ב'בית עולים' שם נולדה אחותי, בלהה, הנקראת על שם סבתי מצד אבי. אני נולדתי בכפר סבא, כשהמדינה הייתה בת ארבע שנים.

עם לידתי הגעתי לבית בשכונת אשר 44 ושם גרתי עד גיל 14. השכונה נקראת על שם אשר גולדרינג – חייל הבריגדה היהודית שנהרג במלחמת העולם השנייה. בתו יזרעאלה הייתה המחנכת שלי בכיתות ג'- ד' ועם האחיין שלה, דוד, למדתי מכיתה ג' עד יב'.

לבית שלנו, בן שני החדרים, היו שתי מרפסות גדולות שם בילינו ימים רבים במשחקים כמו "חמש אבנים", "סבלנות", "שבע על הקיר" ועוד. אחי הצעיר, יחזקאל, אהב מאד לשחק שחמט בעוד אני אהבתי את חצר הבית ובעיקר לבנות מבנים מבוץ. על טלפון לא שמענו (שלא לדבר על טלוויזיה, מחשב או סלולרי) וכשרצינו להיפגש עם חברים פשוט הלכנו ל"גבעה" (באור יום) או לאחד משלושת הפנסים (בערבים).'הגבעה' הינה חורשת אקליפטוסים גדולה שבה למדנו להבחין בין כלניות לצבעונים, חרזנו מחרוזות מפרחי חרציות ושאלנו "אוהב לא אוהב" את עלי הכותרת של הסביונים. שם גם שיחקנו "קלאס", "מסטיקים", "גולות", "פורפרות", "דודס", "סוס ארוך", "חמור חדש", "טלפון שבור" ועוד. שם גם למדתי לעמוד על הראש וגם את רזי מלאכת היד. 'מתחת לפנס' ובאין מפריע (מכוניות לא היו) שיחקנו "מחבואים", "אצבע שחורה", "שלום אדוני המלך", "שלגיה", "שוטרים וגנבים", "מחניים","הקדרים באים"… אבל, לא רק שיחקתי, גם עזרתי בבית. הייתי רוכבת על אופניים לצרכנייה השכונתית, למכולת ולירקן. ליוויתי את אמי למושב גבעת חן לקניות של עופות, ביצים ותפוחי עץ. כמו כל ילדי השכונה מילאתי דליים של בוטנים בשדה הסמוך ובתמורה קיבלתי בוטנים הביתה. קטפתי "ריג'אלך" למאכל לאפרוחים, השקיתי את עצי הפרי שבגינת הבית, תפרתי שקיות נייר ועזרתי לאמי לעטוף בהם את האפרסקים והשזיפים מחשש למזיקים.

למדתי בבית הספר ממלכתי ב' (היום בית הספר על שם ברטוב) שהיה מרוחק כשני קילומטרים מביתי. את הדרך לבית הספר עשינו שלושת האחים ברגל וחזרנו באוטובוס. אמי, שנוהגת עד היום לומר ש"את מה שיש לך בראש אף אחד לא ייקח ממך" הקפידה שכל המחברות יהיו מסודרות ונקיות (בלי אף סימן של מחיקות), ששיעורי הבית יהיו תמיד מוכנים ואף על פי שהעברית שלה הייתה מאוד ראשונית (הורי לא היו באולפן) ואנגלית היא לא ידעה כלל, היא הכינה אותנו להכתבות, לימדה אותנו טריקים בחשבון ועודדה אותנו לעבוד קשה ולהצליח.

החוויה הישראלית שלי

פנס בודד – חיים גורי 1963

הזוית האישית

סבתא חנה: תכנית הקשר הרב דורי זימנה לי מבט בוגר על ילדותי (המופלאה) ולזהות כבר שם את ניצני הערכים שלאורם אף חינכתי את ילדי, ערכים של חברות, שיתוף, שמחת חיים ויצירתיות יחד עם עזרה לזולת, חריצות, השקעה ושאיפה להצטיינות.

הנכדה ענבר: נהניתי מאוד לעבוד עם סבתא ולמדתי עליה המון דברים חדשים שלא ידעתי על סבתי ועל משפחתה.