מאגר סיפורי מורשת

שמי עדנה שטנג. נולדתי בתל אביב בשנת 1946, בבית החולים בילינסון. בת בכורה להורי שמואל (מוליק) פלדמן ושרה (סוניה) לבית רויטמן. הורי עלו לארץ מפולין בשנת 1936 בגיל 13. אבי נולד בפינסק בפולין ואימי נולדה בדובנא בפולין. הורי התחנכו בארץ והיו פעילים בתנועת הנוער השומר הצעיר, שם הכירו. לאחר מספר שנים נישאו ובנו ביתם בתל אביב.

בשנותי הראשונות, גדלתי ברחוב בר גיורא בדירה קטנה על הגג סמוך לדיזינגוף סנטר. הבית היה שייך למשפחה והיינו מוקפים בחום. כך עברתי את מלחמת השחרור – כשאבי מוליק גויס לצבא ואני הלכתי לגן הראשון שלי. אחרי המלחמה, אבי שעסק בבניה עם אחיו, בנה את הבית הראשון שלנו בדרום תל אביב. עברנו לגור שם לתקופה של כשלוש שנים, שם נולד אחי גרשון (גיגי) בשנת 1951. אחי נקרא על שם סבי שנפטר בפולין.

בבית היינו הילדים מוקפים בחום ואהבה. חיינו בצניעות ובשלווה בבית פתוח לחברים ולמשפחה. משם עברנו לגור בצפון תל אביב של אותם הימים, ברחוב מאנה הסמוך לכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין). שם למדתי וסיימתי את בית הספר היסודי דובנוב.

כילדים נפגשנו יום יום ליד הקיוסק בבוקר והלכנו יחד לבית הספר לאורך רחוב דובנוב וחזרה. אחר הצהרים שיחקנו בחוץ משחקים כמו קלאס, חבל, מחניים, חמש אבנים, גולות ומחבואים.

סבתא שלי רבקה מצד אימי, שעברה לגור אתנו, הייתה תופרת מעולה ותפרה לי שמלות, חצאיות וסינרים. גם אני כילדה רקמתי מפיות ומפות ואמא סרגה לנו סוודרים ואפודות.

כאן נולד אחי הצעיר אחישי בשנת 1958. בתקופה זו הלכנו הרבה ברגל לאורך שדרות בן גוריון לים ולברכת גורדון. כמו כן, הצטרפתי לתנועת הנוער השומר הצעיר, במסגרתה יצאתי לטיולים, מחנות נוער ופעילויות חברתיות.

החימום בבית בחורף היה על ידי תנור נפט של חברה בשם פרידמן. את התנור היינו מדליקים במרפסת ושמים עליו קומקום מים לאדים.

פעם בכמה שבועות כובסו הבגדים על ידי כובסת בגיגית פח וסבון טבעי. הבגדים הלבנים הורתחו על פרימוס (מיכל עם נפט) בדוד מים קטן – כל זה על גג הבית.

הקשבנו לתכניות ששודרו ברדיו – חדשות ותכניות ילדים, וגם לפטיפון ולתקליטים עם שירי ילדים וזמרים מפורסמים מאותה תקופה.

אהבנו לאכול פלאפל (בעיקר בשוק בצלאל), גלידה בגביע ותירס חם ממוכר שעומד עם עגלה.

אוספים מתקופה זו היו בולים, פרסים (כמו מדבקות), מפיות, זהבים (עטיפות של בונבוניירות שוקולד) ופרחים מיובשים.

בסיום בית הספר היסודי, אחרי שמונה שנים יפות, עברתי לתיכון עירוני א' בתל אביב שם למדתי ארבע שנים. רכשתי חברים טובים, היו מסיבות שנקראו "סלוניות" בבתים עם ריקודים ושמחות.

עם סיום התיכון, התגייסתי לצבא בתור מוכ"מת (תצפיתנית). אחרי קורס בחיפה, שרתתי בחפץ חיים ליד גדרה. באותה תקופה אהוד בעלי, ששרת בשריון, ואני הפכנו לחברים – אחרי שהכרנו כבר מהעיר תל אביב, מאזור המגורים הקרוב. כשהשתחררתי מהצבא, החלטנו להינשא. אחרי מספר חודשים החלו לגייס מילואים למלחמת ששת הימים לתקופת "המתנה" ואני גויסתי והוצבתי בנגב, במצפה רמון, שומרת על שמיי המדינה. אהוד גויס ונלחם כשריונר בדרום.

בסיום המלחמה נישאנו. אחרי שלושה ימים טסנו ללימודים בפילדלפיה בארצות הברית. שם אהוד למד הנדסת טקסטיל ומנהל עסקים ואני הוראה. גרנו שם שש שנים ושם נולדה ביתנו הבכורה רותם. כשחזרנו, פרצה מלחמת יום הכיפורים ואהוד גויס ולחם בה.

בשנת 1978 נולד אוהד בננו, ובשנת 1981 נולדה יעל, ביתנו הצעירה (אמו של איתן בנה הבכור שמשתתף בפרויקט זה).

אוהד בננו, היה חייל בפלס"ר 500, יחידת סיור של חיל השריון. אוהד נהרג במסגרת שירותו הצבאי ב-5 בדצמבר 1996. אוהד השאיר חותמו על מסלול חיינו ומלווה אותנו בהעדרו.

אהוד בעלי, נפטר בדצמבר 2008, בהיותו בן 63, בדיוק 12 שנים לאחר נפילתו של בננו אוהד.

אני שמחה שכולנו גרים קרוב האחד לשני – ביתי רותם ובעלה אילן וילדיה / נכדי הבוגרים: הדס, אלון ושקד. וביתי יעל ובעלה רועי וילדיה / נכדי הצעירים: איתן, ארד ואביב. שישה נכדים שגדלים לתפארת.

הזוית האישית

סבתא עדנה: תכנית הקשר הרב דורי עברנו נכדי איתן ואני חוויה משותפת מרגשת ומיוחדת בקשר בנינו גילינו דברים חדשים אחד על השנייה דרך סיפור חיי שעבר בצורה מפורטת שמחה ובהמון אהבה ויצר קשר הדוק ביננו. התכנית עצמה ערוכה מידתית מתאימה למטרתה ומשיגה אותה בצורה נעימה ומכובדת.

הנכד איתן: בקשר הרב דורי עברתי הרבה חוויות משמחות עם סבתי עדנה נהניתי מהבילוי שלנו יחד ומהכתיבה על סיפור החיים של סבתי בתל אביב אני שמח לבוא ולעשות עם סבתי את הכתיבה של העבודה ואני נהנה מאוד גם בכל הדיבורים שלנו יחדיו ותמיד יש הרבה אהבה.