מאגר סיפורי מורשת

עלינו לישראל בשנת 1958 – אני עליתי בגיל 11 ואחי דב בגיל 5 (התקופה ההיא ברומניה הייתה קשה כי שרר במדינה משטר  קומוניסטי חמור) . 

 

 

 

מסלול העלייה לארץ: רומניה, הונגריה, אוסטריה, איטליה, נאפולי ומשם באניית "תיאודור הרצל" לישראל, לנמל חיפה. בנמל חיפה קיבלנו מכסת עולה מהסוכנות היהודית ועלינו למשאיות שהסיעו אותנו לכפר שמאי ב-01.12.1958. היה חורף עם יותר מחצי מטר שלג. כ- 4-5 חודשים לאחר מכן עברנו למושב מירון. סיפורים ממסע העלייה: בזמן שנסענו ברכבות היו אנשים שמכרו חלב, קפה ושוקו בתוך בקבוקים מזכוכית שהיו בתוך סל כלוא מקש, כדי לשמור על החום.  כמו כן היו בסלים לחם טרי, חמאה, ריבה, ביצים קשות, פירות וירקות. כך היה בכל ארץ שעברנו ברכבת. באונייה היה שפע של מזון גדול עוד יותר – פירות וירקות שלא ראינו, כגון מנגו, בננות, אפרסמון, אננס ופאפיה. לדאבוני אני ואבי שכבנו על הסיפון ועל הדרגש כי חשנו רע ביותר ואכלנו רק צנימים וקלמנטינות. אחי ואימי אכלו ארוחות 'שחיתות' ואנחנו רק שמענו על מה שהם אכלו. רק ביומיים האחרונים יצאנו לחדר האוכל המפואר והבנו מה הפסדנו בימים הקודמים. 

 

כל קיץ אמא הייתה מכינה תיק עם מזון ומחכה לאבי. בגמר העבודה אבא היה לוקח אותי ואת אחי לנהר "איזה" עד שהשמש שקעה, לפחות פעמיים שלוש בשבוע. אבא היה תופס דגים בידיים וכשהיו לנו כ-10-12 דגיגים הוא היה מנקה אותם ומכין מדורה קטנה עם אבנים. הוא היה מאיר ניצוץ בעזרת חיכוך הקש והזרדים שאספנו. בתוך הגומה הכל בער. הוא היה שם את המחבת  עם קצת שמן או חמאה וכשהדגים היו שחומים ופריכים אכלנו אותם עם לחם. 

 

הייתה לי ילדות מיוחדת מלאה רשמים שאבי העביר לנו. אבא ידע את שמות הצמחים והעצים, והוא היה מטייל איתי למרחקים כדי להראות לנו את שדה התעופה שהיה בקצה של העיר, או היה לוקח אותנו למחנה של צוענים ומראה לנו את דרכי החיים שלהם. אבא הראה לנו איך אפשר למצוא לעת הצורך מים מן האדמה. הוא היה חופר ומראה לנו איך המים היו נובעים מן האדמה. בעיר שלנו היו מים שנבעו מהאדמה והם שימשו לאנשים ולבריאותם. היו שני גשרים על ה"איזה" – אחד של חבלים ואחד מעץ ששימשו למעבר בין הגדות. היו תחנות רוח שקראו להם "גרדינה מורי", שם המים היו יותר מ-12 מטר עומק. "איזה" הייתה נשפכת ל"טיסה" ומשם ל"דנובה".

 

ישנה מחלה הזכורה לי – בעקבות אכילת שלג בחורף חליתי בדלקת ריאות קשה… למרות שאמרו לי לא לעשות זאת ההנאה שלי עלתה ביוקר. הרופא ישב על ידי כל הלילה ושמר עלי. הוא נתן לי זריקות והחליף לי רטיות על ראשי כדי להוריד את החום. הוא עשה זאת עם מים מעורבבים בחומץ עד שאני אעבור את המשבר. זאת הפעם הראשונה שראיתי רופא יהודי קירח.

 

למדתי בבית ספר "שינקה 1" – בית ספר עממי שהיה ברחוב של בית הסוהר הגדול והקשה ביותר של אנשים פוליטיים שהיו מתנגדי המשטר. שם למדתי בשפה הרומנית והרוסית. השפות האחרות היו הונגרית וצרפתית. היו     כ-26 יהודים בכיתה. היו לי הרבה חברים גם בכיתה וגם בבית. למשל, הילדים של ראש העיר "בוטוש" היו חברים שלי. גם ילדי הצלם היו חברים שלי. ילד אחד שקראו לו פולי, שהיום הוא באמריקה, היה גם כן חבר שלנו. הייתה אנטישמיות גם בכיתה בין הילדים וגם היו מורים שהתנהגו ליהודים בצורה קשה.

 

המשחקים ששיחקנו בהם היו משחקי כדור, ארץ עיר, קלאס מכול הסוגים, טיפסנו על העצים, חמש אבנים, תופסת, מחבואים, תחרויות ריצה ועוד. מבית הספר יצאנו לכל מיני טיולים בסביבה, הופענו בריקודי עם ומקהלות בבגד הלאומי של האזור והקבוצה שלי זכתה במקום שני בתחרות מקהלות מכל הארץ, שהייתה בבוקרשט ונערכה בפני ראש הממשלה "דיורגיודש".

 

פעולות הנוער היה קומוניסטיות עם המטפחת האדומה על הצוואר והסמל של המדינה. ההורים שלי היו מזמינים חברים בגילם ואבא היה מדליק את הרדיו "אוריאון" בגלים קצרים והיינו שומעים "קול ציון לגולה". שמענו את השירים של שושנה דמארי וחזנים שהיו שרים "שבוע טוב" והחדשות מהארץ, ואבא היה מתרגם לקבוצה את מה שנאמר. אלו היו מפגשים פוליטיים לחיזוק הציונות בעיניהם.