מאגר סיפורי מורשת

נולדתי באוקטובר 1945, כשנה לאחר סיום מלחת העולם השנייה, בעיירת ספר על גבול אוקרינה, ברומניה, כבן זקונים למשפחה שרק שנה קודם התאחדה מחדש והתחילה במאמצים להשתקם מפגעי המלחמה.

אמי הניה (ANA) גורשה לטרנסניסטרה ב- 1941 (כמו כל האוכלוסייה  היהודית באזור) למחנות ההרעבה ועמה חמישה ילדים קטנים, ארבע בנות- נסיה (הדסה), רוחל'ה, גיטל ויטה (יהודית) ובן קטן בן כשלוש שנים סוכר (סיזר) וחזרה לעיירה בסוף 1943, עם שלוש בנות בלבד, כאשר אחת מהן, רוחל'ה, חולת שחפת, שגם היא נפטרה, כעבור חמש שנים.

אבי שלום (SHULEM) נלקח בפקודת השלטונות לעבודות במחנות כפייה, ברומניה וחזר לעיירה גם הוא בסוף 1943, להתאחד עם שארית המשפחה שהשאיר, לפני הגרוש (שני ילדים שנהרגו במחנות ההרעבה ובת שחזרה חולת שחפת סופנית ונפטרה, כעבור זמן).

בשנת 1947, עלתה אחותי הדסה (נסיה) לארץ, במסגרת עליית הנוער, דרך מחנות הגירוש של קפריסין.

למרות הנסיבות לעיל, הייתה לי ילדות מאושרת, עם זיכרונות טובים על הורים אוהבים ומסורים ובית חם.

לתיכון המקצועי בבקאו (BACAU) שלחו אותי הוריי, כיוון שלא היו להם האמצעים לכלכל אותי בתיכון רגיל בעיר המחוז. הייתי יהודי יחיד בין כ- 300 תלמידים ואני חייב לציין, שלמרות התנאים, לא חשתי עוינות מהיותי יהודי. מה שהקשה עליי, ילד בן 13 בלבד, היה הניתוק מהמשפחה והריחוק (185 ק"מ). נהוג היה לשלוח את התלמידים לחופשות רק פעמיים בשנה, בקיץ ולקראת השנה החדשה – חופשות שביליתי במשפחה בעיירה עם חברים ונהניתי מאוד מהסביבה הכפרית, מנהר המולניצה (MOLNITA), הפירות והירקות שגדלו בגינת הבית והמאכלים של אימא.

בשנות השישים, תחת שלטון הקומוניסטי ברומניה, שערי העלייה ליהודי רומניה היו סגורים. יציאה התאפשרה רק בתמורה לתשלום ששילמו מוסדות יהודיים בעולם עבור כל עולה( בין 500 עד 3,000 $ לפי קבוצות גיל, השכלה ותפקיד).

אחותי יהודית (יטה) עלתה ארצה בסיוע הסוכנות היהודית ב- 1962 יחד עם בתה ציפורה (FANICA).

נשארנו אם כן, ברומניה ההורים מבוגרים (אבא בן 60) ואני, כאשר בשנת 1964, בהיותי בן 19, התחילה לעלות דרישת השלטונות שאתגייס לצבא הרומני. הדבר הכניס את הוריי להתלבטות נפשית קשה – הם לא היו ציונים ולא שאפו לעלות לישראל מצד אחד, ומצד שני היו מוכנים לוותר על החיים בסביבה מוכרת, לה היו רגילים ולהציל את בנם משירות ממושך בצבא הרומני.

גם איחוד המשפחה עם שתי האחיות, שכבר היו בארץ והנכדים (שתי בנות שנולדו לאחותי הגדולה), שלא ראו מעולם, דרבן את אבי ללחוץ על שגרירות ישראל בבוקרשט (BUCUREST) לאפשר לנו קבלת ויזות לעלייה.

בדצמבר 1964, בהיותי בן 19, עלינו ארצה. את הוריי שיכנו בבית ערבי, בשכון מגדל באשקלון ואני נשלחתי ישר לקיבוץ גברעם, לאולפן ללימוד עברית.

בנובמבר 1965, התגייסתי לשריון, לשלוש שנים (כולל השתתפות במלחמת ששת הימים) ובסיום השירות הצבאי הרגשתי ישראלי לכל דבר.

השתחררתי באוקטובר 1968 והלכתי לסמינר למדריכי נוער בחיפה (בית רוטנברג) – שם הכרתי את דורית. התאהבתי בה התחתנו בשנת 1969 ונולדו לנו שלושה ילדים נהדרים אורי, טלי ודן שהביאו לנו עד היום שבעה נכדים, שהם הכי, הכי, הכי בעולם והם:

 אדם, עמית, אופיר, תומר, אריאל, רותם ומורן.

ולסיכום – אני מרגיש שהגורל הוביל אותי לפעמים בדרכים קשות ועקלקלות, אך זימן לי את הסיכוי להקים משפחה אוהבת, מורחבת וברוכה בארץ ישראל.

הזוית האישית

היה מאוד מעניין לעבוד עם נכדתי ועם יתר המשתתפים בתוכנית ולהיזכר בדברים שקרו לפני המון שנים והעיקר שאת כל הפרטים האלה, הבנו אותם יחד.