מאגר סיפורי מורשת

שמי מירי (מרים זהו שמי אבל תמיד קראו לי מירי) שם משפחתי לפני הנישואין הוא גיטמן (גוטמן) נולדתי בבית החולים בבאר שבע וגדלתי עם הורי בקיבוץ סעד. תאריך הולדתי כ' אלול 18.9.1954 השנים המשמעותיות עבורי ועליהם בחרתי לספר, הם  1966-1967 בשנים האלו איבדתי את אבי יענקל ז"ל שנהרג בתאונת עבודה.

אבא שלי נולד בארגנטינה. בן שביעי להוריו, אברהם ומלכה שהגיעו מפולין. יענק'ל היה חבר בתנועת בני עקיבא ועלה לארץ לקיבוץ סעד עם חבריו לתנועה. בקיבוץ התבלט במזגו הטוב, בגובהו ובחריצותו. בנוסף עבד ברפת, כי חלבו את הפרות בידיים, והיו צריכים אנשים חזקים וחרוצים לחלוב את הפרות. בהמשך גם נהג על משאית, עבד במחסן תערובות (בו מכינים תערובות לרפת, ללול ולדיר).

יענק'ל היה ספורטאי מצטיין ואיש שסחף אחריו צעירים ומבוגרים. בתמונה רואים אותו באימון כדורעף. אבא היה מורה לחינוך גופני. כשהייתי באמצע יום לימודים, הודיעו לי לפתע כי אבי נפטר כשהלך לעבוד במחסן התערובת. זה קרה כשהתגלתה תקלה במשאית שהביאה גרעינים וכל הגרעינים שוחררו. הוא קיבל מכה חזקה ונפטר. תאונה זו הייתה מפורסמת בכל הקיבוץ הדתי ובדרום, כי אבא שלי היה איש חברה וכולם הכירו אותו, והמקרה היה קשה לכולם.

באותה שנה הייתי אמורה לחגוג בת מצווה וכמובן שהאירוע נדחה. לאף אחד לא היה חשק לחגוג ולשמוח. כשישבנו שבעה היינו אמא, אני הבכורה בת 11, אחותי בת 9 ואחי בן ה-5. כל המשפחה של אבא שלי נשארה בארגנטינה. בשנה זו אמא שלי ביקשה שאישן בבית ולא בבית הילדים.

לבת המצווה שהייתה אמורה להיות בשנה זו קיבלתי מסבא אהרון ומסבתא פרידה אופניים וטרנזיסטור. בגלל שהיינו חברת ילדים, האופניים היו של כולם. היה תור וכל יום ילד אחר זכה באופניים. גם ילדים שלא ידעו לרכוב על האופניים זכו ליום שכזה, וכל היום הם התהלכו עם האופניים, ולא רכבו עליהם כי הם לא ידעו לרכוב. הטרנזיסטור היה צריך להיות מוסתר, כי אסור היה להשתמש בו כי לא היה לכולם.

ב-1967, פרצה מלחמת ששת הימים. למלחמה זו קדמו שלושה שבועות של המתנה ומתח. תקופה זאת נקראת: תקופת ההמתנה. אנחנו, בני ובנות כיתה ז', עזרנו למבוגרים בקיבוץ, ותפקידנו היה להכין את המקלטים. אחד התפקידים שלי היה לעבור במקלטים ולצבוע את המנורה בכחול כהה, כדי ליצור האפלה, ושמטוסי האויב לא יראו את האור וידעו שיש ישוב במקום. תפקיד נוסף היה להניח בכל מקלט פח עוגיות ומיכל מים, שאם וכאשר ייכנסו למקלטים, יהיה מה "לנשנש" עד שהאוכל יגיע. כמו כן, הדבקנו רצועות שתי וערב של דבק סלוטייפ על החלונות, כדי שאם יתנפצו מהדף או מפגיעה, הרסיסים של הזכוכית לא יתפזרו.

ואז….פרצה המלחמה. קיבוץ סעד הוא יישוב ספר. המרחק בינו לבין הגבול עם עזה פחות מחמישה ק"מ. לכן היה חשש ואפילו פחד שבמלחמה היישוב ייפגע. כשנכנסו למקלט לא הייתה מערכת תקשורת, ולכן אפשרו למי שיש טרנזיסטור בבית, להביא למקלט. המתנה של סבא אהרון וסבתא פרידה יצאה מהמסתור והגיעה למקלט. כשישבנו מחוץ למקלט (כי היה אסור להתרחק וללכת לבתי הילדים) שמענו את תחנת הרדיו מעזה, "קול  הרעם מקהיר", ושם נאמר שקיבוץ סעד נכבש. די מהר הבנו שאומרים דברים לא נכונים ושקריים כדי לפגוע במורל של התושבים. במלחמה זו (ששת הימים) שחררו את ירושלים. כשנודע לנו על כך, נכנסנו לסרט של המבוגרים והפסקנו אותו בשירים וריקודים, לכבוד שחרור ירושלים.

הפמוט של סבתא פרידה-  בתמונה רואים פמוט בעל 3 קנים. הפמוט עשוי מתכת פשוטה ומצופה בכסף. החפץ היה שייך לסבתא שלי- סבתא פרידה. סבתא פרידה נולדה בפולין, אחרי שנישאה לסבא אהרון הם רצו להגיע לארץ ישראל. אבל זה לא קרה, כי הם לא היו חברי תנועת נוער ולא קיבלו סרטיפיקט. ולכן יצאו מפולין לארגנטינה שם נולדה בתם לאה, אמא של סבתא מירי. במלחמת העולם השניה, סבתא פרידה איבדה את כל משפחתה מלבד אחות אחת שעברה איתה לארגנטינה. סבתא פרידה הדליקה 7 נרות כל שבת כדי לזכור את משפחתה שנספתה: היו לה שני פמוטים שהיא קיבלה לחתונה בפולין וכדי להשלים ל-7 היא קנתה עוד זוג פמוטים וגם את הפמוט עם 3 הקנים. מירי קרויה על שם אחותה של סבתא פרידה-מרים, שנספתה בשואה, ובזכות כך קיבלה מירי את הפמוט לאחר פטירת סבתה.

                                             סוס נדנדה

תמונה זו צולמה בשנת 1956 בקיץ, כשמירי הייתה בת שנתיים. חבר של ההורים שלה צילם את התמונה לבקשתם, מול הבית שלהם (שהיה בעצם צריף) בסעד. היה אחר צהריים רגוע אחרי מבצע קדש, בתקופה זו כמעט ולא צולמו תמונות בצבע. את סוס הנדנדה קיבלה מירי כמתנה מהוריה לכבוד לידת אחותה.

סבתא מירי הייתה מורה לספורט בבית ספר שק"ד בשדה אליהו, וכיום היא יצאה לפנסיה ומלמדת שחיה והידרותרפיה.

הזוית האישית

מירי: היה לי חשוב לפגוש את נכדי ולהשתתף איתם בתוכנית.

פורת ואחיה: היה לנו כיף לפגוש את סבתא בבית הספר ולשמוע סיפורים שלא ידענו עליהם.