מאגר סיפורי מורשת

סבי, יוסף נחום קוזי, נולד בדמשק, בשנת 1889 והגיע לראשון לציון, בשנת 1917, כעריק הצבא הטורקי, בבריחה מפני צבאות הגנרל אלנבי שחצה את תעלת סואץ.

בלילו הראשון בראשון לציון, לן יוסף בדירת "הכנסת אורחים" שליד בית הכנסת הגדול, ושם נדר נדר שלימים עלה בידו לקיימו "אם השם יהיה בעזרי – אקים בית כנסת לעולי דמשק ולצידו חדר הכנסת אורחים לקיום מצוות אורח נוטה ללון".

מפחד ה"זנדרמיה" הטורקית, הורו פרנסי המושבה ליוסף להתחבא בעליית הגג שבבית גבריאל אריה, ברחוב רוטשילד, שם בעליית הגג, פגש בחיה קלדרון, שהביאה אוכל למסתתרים והתאהב בה.

לימים, קידש אותה {למרות שכבר הייתה מובטחת לאחר}, בנוכחות שני עדים, על מדרגות השוק, בהטלת מטבע אל כף ידה. אומרים שמאז הזהירו אימהות את בנותיהן לבל תושטנה יד לשלום לגברברים.

להלן,  סיפור היכרותם של סבי וסבתי מייסדי השבט.

סבתי, חיה קלדרון, נולדה בירושלים ולימים, ירדה משפחתה לראשון לציון, מטעמי פרנסה. לאביה של סבתי, היה דוכן בשר בשוק העירוני. סבי, שערק מהצבא הטורקי וברח בדרך לא דרך והגיע לראשון לציון, הקים אף הוא דוכן בשר בשוק העירוני. מדי יום, היה סבי רואה את סבתי מגיעה לשוק לעזור לאביה. יודעי דבר מעידים על יופייה וסבי התאהב בה, אולם, היא הייתה מאורסת ו"מובטחת" למישהו אחר.

באחד הימים, קרא לה סבי לגשת אליו והיא חשבה שהוא רוצה למסור משהו לאביה, סבי אחז בידה ושם בה מטבע זהב ובנוכחות שני עדים, שהיו לידו קידש אותה. מיד לאחר מכן, ברח סבי לפרדסים והתחבא מפני אביה של סבתי, שכעס מאד, הרי זה קידושין לכל דבר והוא כבר "הבטיח" אותה לאחר. כל העיר רעשה וגעשה, אך כלום לא עזר. סבי החל לחזר אחריה עד שנעתרה והסכימה להיות רעייתו וכך נולד שבט קוזי.

לבני הזוג נולדו 10 ילדים, 5 בנות ו- 5 בנים. שלושה מתוכם נולדו בסוריה, לשם לקח סבי את סבתי לאחר נישואיהם. אחת מהן היא אימי מאירה, שנולדה בשנת 1922.

כשהייתה אמי בת שלוש, עלתה עם משפחתה מסוריה לארץ, במסע ארוך ומפרך על גבי חמורים. בני המשפחה התמקמו בראשון לציון. שם בנה סבי את ביתם. סבי בנה בית בן שתי קומות ובו גידל את משפחתו ולימים החביא מעפילים בקומה התחתונה. אחד המעפילים היה אבי, חיים אהרונסון, שהתאהב באמי ונשא אותה לאישה. אחי אמנון נולד ראשון ו-12 שנים אחריו הגחתי אני לאוויר העולם. נולדתי  ב- 1 באפריל שנת 1955, להוריי חיים ומאירה אהרונסון.

סבי חילק את הבית שבנה לדירות קטנות, כשהמטבח המרכזי היה בביתם של סבי וסבתי. מכיוון שהורינו עבדו, הכינה סבתי את האוכל וטיפלה בכל 40 הנכדים שנולדו להם. מרכז החיים בבניין היתה החצר הגדולה ובה טאבון מוסק על עצים, בו אפתה סבתי לחמים ושלל מטעמים ואנחנו הנכדים השתובבנו בחצר, למעשה, גדלנו כאחים לכל דבר ועד היום הקשר הדוק. אנחנו משתדלים להיפגש פעם בשנה ובפעם האחרונה מנינו כ- 240 בני משפחה.

עד היום קיים בית המשפחה, וותיקי העיר זוכרים ומכירים את בית קוזי שהיה ממוקם בצומת הרחובות רוטשילד וז'בוטינסקי בראשון לציון ונדד לאחר שנים לצומת הרחובות ז'בוטינסקי התומר.

 הזוית האישית

העבודה המשותפת קירבה בינינו מאוד. למדנו על ההיסטוריה המשפחתית. הבנתי, שללא עבר אין עתיד וחשוב מאוד לספר לדורות הבאים על ההיסטוריה המשפחתית.