מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במרוקו בעיר רבאט בשנת 1949. זיכרונותיי ממרוקו הם הסמטאות, הרחובות, הבית ושמחת החיים. יש לי געגועים לספינג' מרוקאי שאפו בשעות הבוקר המוקדמות. היה מן "מנהג" כזה שבבוקר קמים והולכים לבית האופה וקונים ספינג' כקינוח לארוחת הבוקר, לקינוח הוספנו דבש, חמאה ותה עם נענע. אני זוכר גם את השולחן הגדול שהיה בביתי, את הסלטים, הריחות של הבישולים והתבלינים המיוחדים שהיו גורמים לתיאבון רב.

 

עליתי לארץ ישראל בשנת 1954 כאשר הייתי בן 5. אני והוריי עלינו ארצה באנייה. אחיי הבוגרים היו בני 16-17 עלו לפנינו ב"עליית הנוער", הוריי שלחו אותם מכיוון שהחלו קשיים בהתמודדות מול האוכלוסייה הערבית, שהחלה להיות עוינת לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.

 

בעליית לארץ היה לנו מאוד קשה בשל הצפיפות הרבה שהייתה באנייה ובשל הבחילות והקאות שנגרמו לעולים בזמן ההפלגה. מבחינה כלכלית לא היה מספיק כסף כידי לקנות את המוצרים השתמשנו בהם במקורו ביום יום. התגוררנו בדירה קטנה בצפת במשך 7 שנים, החורפים שם היו מאוד קשה להורים ואבי אושפז בבית החולים. בשל כך בחרנו לעבור ליבנה.

 

באותם ימים יבנה הייתה שממה והיו בה רק חולות ומספר צריפים. סבתי עלתה ליבנה שנתיים לפנינו ועזרה לנו רבות, היא עודדה את הוריי וסייעה בכל דבר, וכך נכנסנו אט אט לשגרה ולמדנו לחיות בתנאים החדשים. הייתה מצוקה כלכלית קשה, במקומות עבודה לא יכלו להעסיק את כל ראשי המשפחות במשך חודש שלם, אז חילקו את החודש בין כמה בתי אב. בנוסף לכך, לא לכל הילדים התאפשר ללמוד, מכיוון שלא היה כסף לקנות לילדים את האמצעים הדרושים ללמידה ולכן ילדים רבים הלכו לעבוד בגיל מאוד רך על מנת לסייע ולעזור להורים להתפרנס.

 

לאט לאט כאשר גדלנו המצב התחיל להשתפר ומי שכבר לא הספיק ללמוד הלך לעבוד. שירותיי בצבא בבגרותי, בשנת 1967, שירתי בנח"ל מוצנח ביחידה קרבית. אספתי חוויות מרתקות ובלתי נשכחות מהטירונות. אווירת הקרב ואחוות הלוחמים היו בנו, כך ששכחנו בכלל מעייפות ומהקושי הרב. הפרידה מהחברים ומהמשפחה הייתה קשה מכיוון שהינו מאוד מחוברים ואהבנו אחד את השני מאוד.

 

 

 תשע"ה