מאגר סיפורי מורשת

שמי ערה אריאלי, נולדתי בקיבוץ שער הגולן בשנת 1937, שזו השנה בה נוסד הקיבוץ, ואני חיה בו עד היום. כשגדלתי עבדתי במטעים ואחר כך בעיצוב בגדים ותפירה.  יש לי שלוש בנות שנולדו בשנים 1958, 1962, ו- 1966. טל, רינת (אימא של שהם) וסיגלית.

ילדותי בקיבוץ

שער הגולן נוסד בשנת 1937 וזו השנה, כאמור, בה נולדתי. הקיבוץ היה קטן, היו בו מעט חברי קיבוץ ומעט ילדים. חיינו קבוצת ילדים בני אותו הגיל לא כמו כיתה, אלא כקבוצה. היה לנו שם והוא ״קבוצת רימון״. חיינו בבית ילדים שבו היו חדרי שינה, מקלחת לכולם וכיתה. אכלנו בבית הילדים והיינו הולכים להורים רק אחרי הצהריים משעה 16:00 עד שעה 20:00 ואז חזרנו לישון בבית הילדים. ההורים גרו אז בחדר קטן אחד ללא שירותים וללא ומקלחת.

הלימודים בקיבוץ היו רגילים: למדנו חשבון, אנגלית, תפירה, שפה ונושאים, בכל חודש למדנו נושא אחר, למשל נושא הדבורה, אז הלכנו לכוורת של הקיבוץ לראות איך חיה הדבורה, איך היא עושה דבש. היו הרבה נושאים מעניינים – כמו שכנינו הערבים, אז הלכנו לכפר ערבי לראות את החיים בכפר וראינו איך עושים מחיטה קמח ומהקמח אופים פיתות.

היה טלפון בזק אחד ללא אפליקציות לכל הקיבוץ שקראו לו ׳טלפון חוגה׳. באותה תקופה לא היה מזגן, לא היו טלפונים סלולרים, מחשבים, תנור חשמלי, טלוויזיה, לא היו שירותים בכל בית, היו רק שירותים ציבוריים, היה תנור נפט לחימום בבית עליו אפשר היה לעשות טוסט.

קצת על הקיבוץ

קיבוץ שער הגולן הוא קיבוץ שיתופי, והוא נמצא דרומית מזרחית לכינרת. גבולו ממזרח – דרום רמת הגולן ולמערב מדינת ירדן. בצפונו הרי הגולן ובדרומו הרי הגלעד, ובאמצע חוצה ואדי אל-חמה. שער הגולן נקרא פעם "קיבוץ על שלושה גבולות": ישראל, ירדן וסוריה. הקיבוץ נוסד על ידי שתי קבוצות, אחת מפולניה והשניה מצ'כיה.

באותם ימים היו יחסים קשים בין היהודים והערבים, לכן הקיבוצים נבנו בשיטת חומה ומגדל. גם שער הגולן נבנתה בשיטה זו, וזה אומר מגדל שמירה עשוי מעץ ועליו פרוז'קטור להאיר את הסביבה, ומסביב לקיבוץ נבנתה חומה. החומה הייתה עשויה מלוחות עץ כמו כריך, כשבאמצע בין שתי השכבות שמו חצץ.

השם של אמא שלי היה שרה ואבא שלי דני. אימא הייתה תופרת ואבא היה נגר. אני הייתי ילדה שמנמנה נמוכה עם עיניים שחורות ושיער שחור. הייתי שרה כל היום שירים שלמדתי מהגננת או מאימא שלי או שהמצאתי לעצמי, אבל הייתה לי בעיה: לא ידעתי לבטא את האותיות "ר" ו"ל" והייתי אומרת את האותיות כמו "ויש" ו"וומד". בקיבוץ צחקו על זה. אמא שלי עבדה עלי מאוד קשה עד שלמדתי לבטא נכון את האותיות.

חוויותי כילדה בפרוץ מלחמת השחרור

בשנת 1948 בתאריך ה-15 במאי פרצה מלחמת השחרור, הייתי בת 11. בשבת בבוקר אכלנו ארוחת בוקר בבית הילדים, ארוחת הבוקר של שבת היתה קפה של ילדים ועוגת שמרים. התחילו יריות על הגג ולא ידענו מה זה, המטפלת שלנו צעקה תיכנסו מתחת למיטות. מתחת למיטה שלי שכבנו אני וברוריה. ברוריה אמרה: "אני לקחתי מזלג, אם יבוא סורי אני אהרוג אותו". אני אמרתי לה: "לי יש מתחת למזרון קרש, לכן אנחנו מוגנות יותר טוב".

ואז בא לבית הילדים שלנו אבא של אילן, קראו לו טוביה והוא היה בבריגדה, טוביה צעק: ״ילדים בואו למקלט!״. רצנו למקלט. בדרך התחילו פגזים. שכבנו על האדמה והמשכנו לרוץ אחרי שהפגז נפל. הגענו למקלט, המקלט היה קטן והיינו מאוד צפופים. ישבנו ברגלים מפוסקות אחד בתוך רגליו של השני. פגזים נפלו ואנחנו ספרנו ביחד את נפילת הפגזים.

אחרי שלושה ימים עזבנו את הקיבוץ לחיפה. בימים הראשונים בחיפה גרנו בבית ספר. משם עברנו ל"כרמל הצרפתי". בכרמל הצרפתי גרו הבריטים שעזבו את ישראל ואנחנו גרנו בבתים שלהם. זה היה מקום מאוד יפה עם עצי אורן ואנחנו הינו קוטפים אצטרובלים ואוכלים את הפרי. היינו לומדים בישיבה מתחת לעצים ללא כיסאות ושולחנות והמחברות על הברכיים. טיילנו הרבה בכרמל ובסביבתו. כל הקיבוץ חי באותו מקום בבתים של הבריטים. ככה היה חצי שנה כשבינתיים שער הגולן הייתה הרוסה והבחורים (חברי הקיבוץ) שנשארו בקיבוץ בנו מחדש את הקיבוץ ואנחנו חזרנו לקיבוץ אחרי חצי שנה בחיפה.

המשפחה

הזוית האישית

שהם: היה לי כיף ללמוד על החיים של סבתי בילדותה בקיבוץ ובמלחמת השיחרור ונהניתי לעבוד איתה.

ערה: הייתה חוויה נפלאה לעבוד ביחד בתכנית ולספר לנכדתי על ילדותי.