מאגר סיפורי מורשת

ילדותי במושב מנוחה

מושב מנוחה, שלהי שנות החמישים תחילת שנות השישים של המאה הקודמת, מושב של עולים מצפון עיראק ומפרס. רובם ככולם חקלאים בארצות מוצאם, עלו לארץ חסרי כל, לאחר שהשלטונות הערביים אילצו אותם להותיר את כל רכושם מאחור. אך מה חשוב הרכוש ליהודים הכמהים לעלות לארץ ישראל מתוך אמונה שהנה בא הגואל.

ההתארגנות להקמת המושב החלה לאחר הגעתם למעברות העולים בשנת 1951, וכבר בתחילת שנת 1953 החלו אבותינו במלאכת הקמת המושב. הפרנסה הייתה קשה, הימים ימי הצנע במדינת ישראל, המזון ניתן בהקצבה, הזכות לרכוש מזון הייתה לפי מכסת הנפשות במשפחה. המתיישבים עבדו במרץ, סייעו זה לזה בעבודת האדמה. חיו בצניעות, השתמשו בתוספות מזון בר מן הטבע כמו צמח החובזה (חלמית) ששימש להכנת ממולאים ותוסף ירק לבישול, וצמח הקארי (הלוף הארץ ישראלי) שהוא צמח רעיל מאוד והכנתו למאכל דרשה עמל רב, אך עבודה קשה לא הרתיעה את העולים הנחושים.

בשנים הראשונות הישראליות והצבריות היו כמעט מחוץ לתחום, ההורים המשיכו ללבוש את הלבוש המסורתי הכורדי.

האירועים השמחים התקיימו בחצרות הבתים, ברית מילה, בר מצוה, חתונה הכול נערך בלבוש המסורתי. האוכל המסורתי: קובה, עלי גפן ממולאים, אורז, פיתות דקיקות ענקית וזלוביה – מאפה מטוגן בשמן עמוק. הכול הוכן ובושל על ידי נשות ואנשי המושב, כמו גם השרות וההגשה. שמחת החתונה נמשכה שבעה ימים, כל ערב לוותה השמחה בשירים וריקודים בליווי הלהקה הכורדית המסורתית עם הדוהלה (תוף) והזורנה (חליל). הימים היו קשים, האמצעים היו דלים, אך שמחת החיים הייתה מיוחדת במינה.

אנו כילדים תרמנו ככל שיכולנו בסיוע לפרנסת המשפחה, למדנו בבית הספר שהיה ממוקם במרכז המושב, בסיום הלימודים לבשנו בגדי עבודה ויצאנו לסייע להורינו בעבודות החקלאות. קטפנו עגבניות, מלפפונים ושאר ירקות, אני זוכר את אמי עובדת בשדה כשהיא מניחה את אחותי התינוקת בארגז ריק של עגבניות ומעת לעת מציצה לראות שהכול בסדר.

שירותים בסיסיים לא היו בנמצא, זכור לי יום חורפי קר במיוחד, כל בני המשפחה הצטופפו סביב תנור הנפט, מעדתי על התנור ונכוויתי בפניי. מרפאה לא הייתה במושב, אבי נאלץ לפנות אותי בעגלה רתומה לפרד בדרך בוצית קשה למרפאה בקיבוץ גת המרוחק מספר קילומטרים מהמושב. גלגלי העגלה חדלו להסתובב בגלל הבוץ ואבי נאלץ ללכת את כל הדרך ברגל ולנקות את גלגלי העגלה באמצעות מקל.

המושב המה ילדים, בשעות הערב, ובמיוחד בלילות שבת כולנו יצאנו לרחוב ושיחקנו במשחקים מעניינים, מיוחדים ורוויי מתח, כמו: "הקדרים באים" – במשחק השתתפו שתי קבוצות קבוצת הקדרים והקבוצה השנייה שהייתה צריכה לחמוק מהם. הקריאה המפחידה הייתה "הקדרים באים". הקבוצה השנייה הייתה עונה "איש לא ירא" ואז החל המרדף.

משחק מעניין נוסף היה "הדגל", המשחק כלל שתי קבוצות יריבות, קבוצה אחת הייתה צריכה לשמור על הדגל בעוד הקבוצה השנייה הייתה אמורה לגנוב אותו. גם במשחק זה היה הרבה "פחד" שחלילה לא יחטפו לנו את הדגל. במשחקים השתתפו כולם, בנים, בנות ילדים קטנים ילדים בוגרים. הכיף היה גדול, השמחה הייתה רבה והסיפוק ענק.

הזוית האישית

מאוד נהניתי ליטול חלק בתכנית  הזו של הקשר הרב דורי, ולשתף את נכדתי בסיפור ילדותי.