מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותי בכפר זיתים

אביה וסבתא גילה
סבתא גילה בצעירותה
סיפורה של סבתא גילה

ילדותי בכפר זיתים
נולדתי בשנת 1957 בבית החולים הסקוטי בטבריה. אני הילדה השנייה במשפחה.  
אני גרה בכפר זיתים מיום שנולדתי ועד היום. הייתי בגן ילדים בכפר זיתים ולמדתי שם עד כיתה ד'. לאחר מכן עברתי לבית ספר בלביא .
 
כפר זיתים ברקע מצוק הארבל – ויקיפדיה
 
תמונה 1
אני זוכרת שכאשר הייתי ילדה קטנה כפר זיתים היה ישוב קטן, לא היו הרבה בתים, והיו מעט משפחות. אבא שלי ז"ל למד הוראה ב"בית ברל" ואמא שלי גידלה אותנו בתנאים מאוד קשים, לא היה לנו מכונת כביסה ואמא הייתה צריכה לכבס ביד, לא היה גז, רק פתילייה ופרימוס. אמא חיממה מים בפרימוס ובישלה בפתילייה.
 
גן הילדים היה מאוד רחוק, והיינו צריכים ללכת ברגל- כמובן שמידי פעם אמא הייתה צריכה להרים אותנו.
לא היו כבישים בישוב וגם לא רכבים, הדבר היחיד שהיה הוא סוס ועגלה. בפורים היינו מכינים תחפושות מנייר קרפ ומכל מיני אביזרים שונים שהיו בבית. כשאבי סיים את לימודיו הוא היה מורה בישוב, ולאחר מכן מזכיר הישוב.
 
במקביל הורי בנו רפת קטנה. בקצה הישוב היה בית ספר יסודי, שירותים מחוץ למבנה ומטבח שבו הכינו  אוכל. בחופש הגדול הייתה לנו קייטנה סמוך לבית הספר. היו בונים סככות מבד יוטה ושם היו מעבירים לנו פעילויות. כמובן שלא היו מזגנים, אך אף פעם לא היו תלונות.
 
לא הייתה בריכת שחיה, המדריכים היו משפריצים עלינו מים והיינו מאוד נהנים. אחר הצהריים היינו כמובן, משחקים בשדות ובכביש (גולות, קלאס, מחבואים) ובחורף היינו נועלים מגפיים כי לא היה כביש והכל היה מלא בבוץ.
בישוב לא היו חוגים, בשבתות כל הילדים היו מתאספים בכניסה לישוב ומטיילים. בישוב היה מגרש וכשהייתה חתונה היו נוהגים לחגוג שם- כל הישוב היה בא לחגוג עם החתן והכלה. לפני החתונה היו שרים ורוקדים בבית החתן והכלה במשך שבוע ימים. ביום החינה החתן והכלה היו לובשים תלבושת מסורתית של התימנים, ובחתונה לא הייתה להקה- הגברים והנשים שרו ותופפו בפחים.
 
בגיל 11 כשהייתי חוזרת מבית הספר בלביא, אני ואחותי היינו עוזרים לאמא שלי בעבודות הבית ולאבא שלי בעבודות הרפת. בהתחלה לא היו אמצעים לחליבה, היינו יושבים על פח וחולבים את הפרות בידיים, זו הייתה מלאכה מאוד קשה ומעייפת. את החלב היינו שמים בכדים מברזל ומעמיסים אותם על עגלה שרתומה לפרדה, ומשם נוסעים למחלבה בישוב. אני ואחותי היינו הולכות לשדה ועם מגל היינו קוצרות תירס וקוטפות סלק לפרות. היינו מעמיסות על העגלה ומביאות את הכול לרפת.
 
סבא שלי היה מגדל ירקות, ולאחר הלימודים היינו הולכות לשדה ועוזרות לו לקטוף את הירקות, לשטוף אותם ולהכניס את הסחורה לתוך שקים. בשבתות  אחותי ואני היינו לוקחות את הפרות ומובילות אותם להר סמוך ושם הם היו אוכלות עשב. היינו יושבות ומשגיחות במשך שעות רבות שלא יברחו. לקראת ערב מחזירות אותם לרפת.
 
לכפר זיתים היה כרם ענבים גדול מאוד ובחופש הגדול היינו הולכים לעבוד ולבצור ענבים יחד עם המבוגרים והיינו מקבלים משכורת. בכל יום שישי היו מעמיסים ארגזי ענבים עם סוס ועגלה ומחלקים לכל משפחה קרטון ענבים. כמה פעמים נסעתי עם הסוס והעגלה יחד עם סבא שלי לשוק בטבריה וביליתי איתו חצי יום. ראיתי כל כך הרבה אנשים שבאים עם סוס ועגלה כדי למכור את מה שגידלו בשדה.
 
בשכונה שלי היה גם בית כנסת קטן מעץ. באותה תקופה לא היה טלוויזיה לאף אחד. דודי קנה טלוויזיה והוא היה היחיד. כל ערב רוב אנשי הישוב היו הולכים אליו לחצר כדי לצפות- ממש כמו קולנוע.
 
תמונה 2
 
ההגירה השלילית מהכפר 
הישוב היה מאוד קטן, והמון משפחות ראו שהמוסדות לא עושים כבישים, ולא דואגים לתושבים- הרבה משפחות רבות עזבו למרכז הארץ. אני זוכרת שאבי סיפר לי, שהאנשים במוסדות חשבו שבגלל שיש מעט משפחות כדאי לפרק את הישוב, אך אז הגיעו לישוב עולים מכורדיסטן שגרו לפני כן במושב אלקוש וכך גדל מספר המשפחות.
 
 תקופת נעוריי
 כשסיימתי את בית הספר היסודי למדתי בפנימייה חקלאית בכפר הנוער כפר חסידים. הייתי ילדה מאוד מפונקת, ואבא שלי ביקר אותי פעם בשבוע. כל שלושה שבועות הייתי באה הביתה לחופשה. תקופת התיכון הייתה הכי יפה משום שהכרתי חברים שלמדו איתי מכל הארץ וגם היו תלמידים שבאו דרך עליית הנוער מהתפוצות. גם בפנימייה עבדנו בחקלאות. 
 
מלחמת יום הכיפורים
כשהייתי בתיכון פרצה מלחמת יום הכיפורים וכל המדינה הייתה בפניקה. באותו הזמן היינו בבית הספר, פחדו לשלוח אותנו באוטובוסים הביתה, כי היה מאוד מסוכן. אבא שלי בא לפנימייה ולקח אותי.  
 
בישוב היו מקלטים ציבוריים בקצה של כל שכונה אבל כל משפחה חפרה מין שוחה באדמה. אבא שלי שם מלמעלה פחים וכל פעם ששמענו ברדיו שצריך לרוץ למקלטים היינו נכנסים  לשוחה- לא היה זמן לרוץ למקלט. אסור היה להדליק אורות בלילה- והוריי שמו בחלונות סדינים והיינו מדליקים נרות. באותה תקופה כל הישוב נרתם לעזור לחיילים. כל משפחה אפתה עוגות, המבוגרות סרגו כובעים לחיילים וקנו דברים. עזרנו ודאגנו לארוז, ומדי פעם נציג של החיילים היה מגיע ומעביר לחיילים את הציוד. 
 
עם הזמן הרפתות בישוב גדלו ואנשים הפסיקו לחלוב את הפרות ביד. אנשים קנו מכון חליבה, טרקטורים ומכסחות. לכל רפתן היה מיכל חלב בבית, ועבודת החקלאות נעשתה קלה יותר. בישוב נבנה מועדון. היו לנו חוגים, מכולת, מרפאה, וניבנו שני בתי כנסת. כשסיימתי את התיכון עבדתי בבית הספר בחוות השומר כמדריכה, ולאחר מכן למדתי במכללת עמק הירדן.  
 
בשנת 1976 התחלתי לעבוד בעיריית טבריה עד היום. בשנת 1977 התחתנתי ונולדו לי שני ילדים: שושי ואלירן. לשושי הבכורה נולדו 3 ילדים-: אביה, לירן, ואודיה (מרסל). לאלירן נולדו 2 ילדים:  בת אל וקורן.        
 
 
תמונה 3
 
העשרה 
כפר זיתים: " כפר זיתים הוא מושב בבקעת ארבל בגליל התחתון ליד טבריה ובסמוך לקרני חיטין השייך למועצה אזורית הגליל התחתון. המושב הוקם בשנת 1950 על ידי עולים מתימן, חלקם עזבו את היישוב במרוצת השנים. עולים מכורדיסטן נשלחו למושב על מנת להשלים את מכסת המשפחות. המושב הוקם על אדמות הכפר הערבי חיטין, שתושביו נמלטו ממנו במהלך מלחמת העצמאות, ולא הורשו לחזור אליו לאחריה. מקור שם היישוב הם כרמי הזיתים הגדלים באזור". ויקיפדיה
 
תשע"ו

מילון

כפר זיתים
כפר זיתים הוא מושב בבקעת ארבל בגליל התחתון ליד טבריה ובסמוך לקרני חיטין השייך למועצה אזורית הגליל התחתון. המושב הוקם בשנת 1950 על ידי עולים מתימן, חלקם עזבו את היישוב במרוצת השנים. עולים מכורדיסטן נשלחו למושב על מנת להשלים את מכסת המשפחות. המושב הוקם על אדמות הכפר הערבי חיטין, שתושביו נמלטו ממנו במהלך מלחמת העצמאות, ולא הורשו לחזור אליו לאחריה. מקור שם היישוב הם כרמי הזיתים הגדלים באזור.

חושה
בור, חפירה

פרימוס
הוא כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ,

ציטוטים

”אני ואחותי הלכנו לשדה ועם מגל קצרנו תירס לפרות. היינו מעמיסות על העגלה ומביאות לרפת. “

הקשר הרב דורי