מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1939, להורי מרדכי ומרים, שניהם ילידי גרמניה. הייתי בתנועת השומר הצעיר, ואתם גם הלכתי לנח"ל. היינו בין מקימי קיבוץ ניר עוז על גבול רצועת עזה. לאחר שעזבתי את הקיבוץ הלכתי לאוניברסיטה העברית ושם הוצאתי תואר ראשון בסוציולוגיה וסטטיסטיקה. המשכתי לתואר שני בספרנות, היום מידענות.

שנות ילדותי הראשונות עברו ברחוב בנימין מטודלה. הייתה לנו ילדות מאושרת מאוד- רחוב מלא ילדים ונהגנו לשחק בדרך כלל בכביש. מכוניות היו מעט מאוד ומגרשי משחקים לא היו באזור שלנו.

הפעוטון היה ממש מול הבית של הורי וגם הגננת ובתה היו שתיהן עולות מגרמניה.

לא זכור לי הרבה מהתקופה הזאת, אך מגיל מעט מבוגר יותר- שנים 1947-1948 כאשר בירושלים הורגש מחסור במים ובמצרכים נוספים, היינו עומדים ברחוב ומחכים לעגלון עם המים. דלי מלא מים היה כמובן כבד מדי עבור הילדים, ואז האבות באו לעזרתנו. מקררים חשמליים כמובן לא היו- היו ארגזי קרח. וכפי שעבר עגלון של מים עבר גם עגלון שהביא קרח. העגלונים היו מצוידים בפעמונים, וכך ידענו מתי הם מגיעים. היינו רצים לרחוב, נעמדים בשקט בתור, ולפי הצורך היינו מבקשים חצי בלוק, או רבע בלוק. שוב האבות היו באים- מצוידים בשקים על מנת להעביר את הקרח לבתים.

בתקופת מלחמת השחרור, 1947-1948, כאשר ירושלים הייתה במצור, לא יכולנו תמיד ללכת לביה"ס. הדרכים היו מסוכנות מדי- לעיתים קרובות הירדנים צלפו מחומות העיר העתיקה לעבר העיר החדשה. מאחר וחלק גדול מהאבות היו בצבא, תפסו האמהות יוזמה- היו אוספות את הילדים מכל הגילאים, מרכזות אותנו בדירת אחד השכנים, ומלמדות אותנו לבד. כך קיבלנו שיעורי חשבון, שיעורי עברית, שיעורי ציור, ואפילו שיעורי אנגלית. זה היה מאוד נחמד.

זכור לי יום אחד- יצאתי עם אבי לקטוף חובזה (חלמית). את העלים היו מבשלים, והיה לזה ממש טעם של תרד.

יצאנו לשדה לא רחוק מהבית ולפתע שמענו יריות מעל הראש. אבי מיד הפיל אותי לקרקע ונשכב לידי. היריות באו מכיוון שכונת קטמון, שהייתה השכונה הערבית, בסמוך לשכונת רחביה שבה אנחנו גרנו. כאשר היריות השתתקו, חזרנו הביתה עם החובזות שקטפנו, ואמי בישלה אותן. מאחר והיה לזה טעם של תרד, ממש לא אהבנו את זה, אבל לא יכולנו להיות בררנים כי לא היה מבחר גדול.

בין האוספים שנהגנו לאסוף, היו זהבים, פרסים, פרחים מיובשים וקופסאות שימורים שמהן היינו מקלפים את התמונות ושומרים בין דפי המחברות.

ביה"ס שבו למדתי, "בית הילד", היה במרחק של 20-30 דקות מביתי. כמובן שכולנו הלכנו ברגל, גם בגשם, ואפילו בשלג שירד מדי פעם מן הטעם הפשוט שלא היו מכוניות. היינו כ-20 ילדים בכיתה, והחגיגה הגדולה הייתה כאשר קיבלנו את המחברות הראשונות שלנו, שזה היה כמה שבועות לאחר תחילת הלימודים. כל ילד מצא על השולחן חצי מחברת ועיפרון.

בשעות אחר הצהריים אהבנו מאד לצאת ולשחק ברחוב. המכוניות היו מועטות, כך שהמשחק ברחוב היה בטוח למדי. היינו משחקים כל ילדי השכונה ביחד, צעירים ומבוגרים יותר והשילוב היה מוצלח מאד.

בכיתה ד' רוב ילדי הכיתה, אולי אפילו כולם, הצטרפו לתנועת נוער. התנועה הפופולרית ביותר הייתה "הצופים". אני זוכרת באיזו גאווה הלכנו עם מדי הצופים וכאשר קיבלנו את העניבה הצהובה, הגאווה הייתה גדולה שבעתיים.

וההמשך בכמה מילים –

בי"ס תיכון, נח"ל, קיבוץ ניר עוז, אוניברסיטה, חתונה עם אורי (סבא של נגה), עבודה כספרנית עד היציאה לגמלאות.

הזוית האישית

יהודית: תכנית מהנה ומעניינת. גם הסיפור האישי שלי וגם סיפורים של יתר הילדים הסבים והסבתות שלקחו חלק בתכנית. ראינו מוצגים מעניינים שהביאו המשתתפים. שמחתי לשבת עם נכדתי ולראות את התעניינותה בקורות משפחתי וביימי ילדותי.

נגה: התכנית מעניינת מאוד. לא ידעתי הרבה על ילדותה של סבתי וגיליתי המון דברים חדשים. שמחתי לשמוע את סיפור ילדותה של סבתא שלי ומאוד נהניתי משיתוף הפעולה.