מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותי בירושלים ושרותי הצבאי

אני יפה ורותם בתכנית הקשר הרב דורי
אני ואחותי בילדותינו
ילדותי בשכונת הבוכרים

נולדתי בירושלים בשנת 1938, בשכונת הבוכרים להורי רבקה ואברהם אליאס. אנחנו 8 אחים ואחיות, אני מס' 6. אחותי הגדולה ברוכה, נולדה בדרך מאפגניסטן לארץ ישראל ושאר האחים נולדו בארץ.

גדלנו בבית לא גדול עם חדר לבנים, חדר לבנות וחדר להורים. המקום המרכזי בבית היה החצר הגדולה שהייתה משותפת לעוד שכנים. חיינו התנהלו בתוך החצר: שם שיחקנו, חגגנו חגים (למשל בסוכות אבי אברהם היה מקים סוכה גדולה שקירותיה היו מבדים ושטיחים מקוריים רקומים בעבודת יד שהביאו מאפגניסטן). אני זוכרת ילדות שרובה התרחשה בחצר זו. היו המון משחקי חצר: כדור הקפה, מחניים, חבל ועוד.

תמונה 1
בד אפגני רקום על ידי

בחצר היו עצי פרי: עצי דובדבנים, לימונים, תפוזים והמון שיחי פרחים כמו יסמין, ורדים ועוד. תמיד הסתובבו שם חתולי חצר. בחצר היה בור מים שבו השתמשנו לניקיון הבית, שתייה ובישול. שטחו של הבור היה כגודלה של כל החצר ובחורף הוא היה אוסף אליו מי גשמים. כשאחותי הגדולה התחתנה, היא עברה לגור כמה מטרים מהבית שלנו וכך יכולנו להמשיך לראות אותה כמעט כל יום.

תמונה 2
אני ואחיי

לאבי הייתה חנות לחומרי בניין בשוק הבוכרים שהיה צמוד לחצר שלנו. כולם הכירו אותו ואהבו אותו. סבתא שלי הייתה עקרת בית במשרה מלאה והיא דאגה לתפקוד הבית עבור כולנו. כמעט ולא יצאנו לטייל, הכל היה קרוב וגם חברותיי היו במרחק הליכה קצר מהבית.

לא היו ממתקים וחטיפים במשך השבוע, גולת הכותרת הייתה ביסקוויט אחד עם שתי חתיכות שוקולד ביום שבת, אבא שלי היה מניח את זה בטור על אדן החלון והיינו נהנים מזה כמו מארוחת גורמה. בערב יום העצמאות היינו יוצאים לרקוד ריקודי עם בכיכר ציון היו שם המון אנשים ששמחו בשמחת המדינה הצעירה. לפני שהיינו הולכים לכיכר, אמא שלי הייתה מכינה ארוחה חגיגית ומיוחדת עם מיטב המאכלים המסורתיים כמו גונדי, אורז ופלוב. שנים לאחר מכן, בבגרותי, כשהגעתי עם אחי ואחיותיי לבקר בשכונת נעוריי- נדהמתי מכמה היא השתנתה ולא שמרה על צביונה המיוחד. הבניה נעשתה צפופה ומגובבת, החצר התמלאה ביחידות דיור שנבנו באופן אקראי, השיחים והעצים נעקרו לטובת עוד ועוד דירות ,ולא נשאר כמעט שטח פנוי למשחק או סתם ישיבה בטלה בשמש. כשבאנו לבקר, המקום היה מלוכלך ומוזנח מאד והיה לנו קשה לראות את זה. בנוסף לכך, האוכלוסייה שעברה לגור בשכונה ובבית של סבי וסבתי חרדית מאד ולא תמיד שמחו לראות את ה"תיירים" שבאו להציץ.

תמונה 3
החצר האחורית לאחר שנהרסה

טרום מלחמת השיחרור

בתקופה שלפני המלחמה, כשהאנגלים שלטו בארץ ישראל הם חיפשו כל העת לוחמי מחתרת מן האצ"ל ומהפלמ"ח. לוחמים אלה הסתתרו בדרך כלל בשכונה שלנו, שכונת "הבוכרים", ובשכונות הסמוכות, "בית ישראל " ו"גאולה". שכונות אלה היו מאופיינות באוכלוסיה פחות אמידה משכונות כמו "רחביה" ו"טלביה".

הלוחמים היו מסתתרים בבתים ובחצרות וגם מחביאים נשק בבתים שלנו. הם ניסו כל העת לפגוע באנגלים. האנגלים מצדם עשו כל ערב עוצר ואי אפשר היה לצאת מהבית. הם היו מגדרים את השכונה בגדר תיל ומורים לתושבים להאפיל את האורות. היינו סוגרים את כל החלונות והתריסים ומכבים את כל האורות. השכונה הייתה מתכסה אז בחושך מוחלט. אני פחדתי מאד מהחושך, לא פחד רגיל של ילדה מהחושך אלא פחד עמוק ומשתק. בבית היה מסדרון ארוך שהוביל לחדר של הורי וגם אם רציתי מאד, לא העזתי לגשת לחדרם מפאת החשיכה. אבא שלי רכש במיוחד עבורי 2 מנורות לילה נתלו במסדרון וליד מיטתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתה לנו בבית מנורה כזו. מידי פעם האנגלים היו מגיעים לערוך חיפוש של כלי נשק ותחמושת בבית והיו מבקשים מאתנו להוציא את כל המצעים והשמיכות ואת כל  תכולת הארונות. למרות שהם עשו זאת בנימוס יחסית, החוויה עצמה  של אנשים זרים במדים הנכנסים הביתה בלי הודעה מראש  ומחטטים לנו בחפצים – הייתה מפחידה מאד.

הפחד שלי מהחושך הפך באותם ימים למעיק ביותר. רציתי ללכת לכל מקום עם אחותי רותי וחששתי להישאר לבד. רותי הייתה גדולה ממני בשנה. לא תמיד התאים לה  שאצמד אליה,כי היו לה עיסוקים משלה, אבל היא הרגישה אחראית עלי וסבתא שלי מינתה אותה לבת הלוויה הקבועה שלי.

באחת הפעמים הלכנו לבקר את אחותנו הגדולה שגרה לא רחוק. בדרך חזרה, ממש כמה צעדים מהבית, החלו התפרעויות עם האוכלוסייה הערבית. מאד נלחצתי, רעדתי כולי ולא יכולתי להפסיק לבכות, התחלנו לרוץ. אנשים שהיו שם וראו אותנו, שתי ילדות קטנות ומבוהלות (במיוחד אני)  הכניסו אותנו לחנות יין שהייתה שם, פתחו בקבוק ונתנו לי לשתות קצת כדי שאירגע. היינו שם כמה זמן עד שהעניינים נרגעו ואפשר היה ללכת הביתה.

כשהוקמה המדינה הייתי כמעט בת 10. מיד לאחר מכן החלה כידוע מלחמת השחרור. הפחדים מהחושך, מהקולות ומהתגרות סביבי התגברו מאד, עד שהוריי אפשרו לי ללכת לפגישות עם גברת אחת שהייתה, תוך כדי משחק, מטפלת בפחדים שלי עד שהתגברתי עליהם וחזרתי להיות בטוחה בעצמי כמו קודם.

בשנות התיכון כל אחד מאתנו למד בבית ספר אחר. רותי למדה בבית ספר עיוני ואני בבית ספר "סליצברג" , שהיה בית ספר עיוני – מקצועי. שם גיליתי את מקצועות האמנות, המלאכה והמוסיקה (למדתי זמרה אצל מקס למפל, אחיו של טומי לפיד ז"ל) וגיליתי שאני מוכשרת בתחומים הללו. לצד הלימודים העיוניים, למדתי תפירה, רקמה וציור.

גם כשבגרתי והפכתי לאם, לא זנחתי את האהבה שלי דברי והמשכתי לעסוק בזה עד היום.

תמונה 4
יצירותי

עד היום הקשר בין האחים בכלל, ובין רותי וביני בפרט, הוא קשר משמעותי וקרוב ועד לפני שנה, כשעזבתי את ירושלים ועברתי לגור בהרצלייה, ליד בנותיי – היינו רותי ואני שכנות וכמעט שאין יום שלא היינו מתראות. כיום מפאת המרחק הגיאוגרפי והגיל, אנו נפגשות פחות אך לא אשכח לעולם את הדאגה  והמסירות שלה כלפיי.

הזוית האישית

יפה: מאוד נהנתי לספר לרותם את הסיפור האישי שלי, היא היתה קשובה וגילתה עניין רב.

רותם: הסיפור של יפה היה מאוד מעניין ומרתק ולימד על חשיבות החברות שבין אחיות.

מילון

גאולה
הצלה; עזרה; ישועה

ציטוטים

”"אין כמו אחות לנפש ולנשמה"“

הקשר הרב דורי