מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים, נולדתי בתאריך 6.10.1956 בבית החולים הסקוטי בטבריה, בעיצומה של מלחמת סיני. בגלל שזה היה זמן הלידה, לא גייסו את אבא שלי לצבא.

כל ילדותי עברה עליי בעיר טבריה. למדתי בבית ספר מכיתה א' עד כיתה ח' ואז עברתי לתיכון. למדתי בתיכון בגליל במגמת חשבונאות והייתי פעילה במועצה של בית הספר ובועד הכיתה וגם הייתי מדריכה בצופים. בית הספר היה עם חצר גדולה וכל התלמידים היו מתכנסים בה בהפסקות. המבנה היה חדש באותה התקופה, ובית הספר היה בנין בן שלוש קומות, אני למדתי בקומה השלישית.

לא שירתי בצבא אלא עשיתי שירות לאומי. הלכתי לעזור בקיבוץ נען ועיקר העבודה שלי הייתה לקטוף תפוזים במשך שלושה שבועות. לא שירתי בצבא כי גם התחתנתי עם בעלי לאחר הלימודים. התחלתי ללמוד לתואר בגיל 50 ואני לומדת עד היום. למדתי תואר ראשון במדעי המדינה ומשאבי אנוש. בסיום הלימודים פרשתי והתחלתי ללמוד נטורופתיה, רפלקסולוגיה, רפואה משלימה ושינוי תזונתי. אלו לימודים שאני לומדת עד היום. בנוסף למדתי במוסד לביטוח לאומי תוך כדי העבודה. עשיתי המון קורסים וסדנאות. במהלך חיי התנדבתי בכל מיני מוסדות ממשלתיים ואני מלווה אנשים בתביעות שהם מגישים לביטוח לאומי, זהו תהליך ביורוקרטי מורכב.

התחלתי לעבוד במוסד לביטוח לאומי בשנת 1974 בסניף טבריה ועבדתי שם במשך 28 שנים. אחרי 28 שנים קודמתי לעבוד כמנהלת משאבי אנוש בסניף נצרת, סניף שברובו עובדים ערבים. שם מילאתי את תפקידי עד שנת 2011. בשנת 2011 החליפו מנהלים והגיע מנהל חדש שהיה ערבי, והוא החליט שאני לא מספיק טובה להיות מנהלת משאבי אנוש ורצה להחליף אותי במנהלת דוברת ערבית. הוא עשה זאת מבלי לבדוק אם אני יודעת לדבר ערבית. אני מאוד נפגעתי מכך, שהמנהל החדש לא התייחס לעובדה שאני עובדת טובה, שאני משרתת את הציבור כדי שיוכל לממש את הזכויות שלו ועומלת לתת לכל אחד כל מה שמגיע לו. אז פניתי למנהלים שלי בירושלים, וכולם הפנו לי עורף ואמרו לי שהמנהל החדש הוא זה שמחליט. או אז החלטתי לפנות לעורך דין, למרות שכולם אמרו לי שלא כדאי לי ושלא אצליח כי לא יקשיבו לי ואין לי סיכוי. אמרו לי לקבל את הדברים ולעזור את המחלקה.

אבל אני לא הקשבתי. רציתי שהמנהל החדש יתייחס אלי כמו אל שאר העובדים הערבים במחלקה. בסופו של דבר תבעתי את המוסד לביטוח לאומי על גזענות, בגלל שהמוסד לביטוח לאומי רצה להחליף אותי בעובדת ערבייה, המנהל חשב שבגלל שאיני ערביה אינני יכולה לדבר בערבית וזו הנחה שגויה. בסופו של דבר, בית המשפט זיכה אותי, ופסק שאין שום סיבה להחליף אותי ושאני צריכה לחזור לתפקידי כמנהלת משאבי אנוש.

אני רואה בסיפור הזה דוגמא לאומץ – כי החלטתי לצאת כנגד כל המוסכמות והנורמות, ולהגיד את מה שאני חושבת ומה צודק בעיני. בנוסף הסיפור מלמד להתעקש ולדרוש את מה שמגיע לך ומה שעבדת קשה בעבורו.

תרומה חברתית נוספת שלי, היא במסגרת הנטורופתיה: אני תומכת בנשים חולות בשינוי תזונתי ושינוי אורך חיים ומסייעת להם בהחלמה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי שנערכה בבית הספר מול גלעד באשדות יעקב, התש"ף. התכנית התקיימה בהחיית המורים גדי נחום ואלון פרידמן.