מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות בחיפה בשנות ה- 50

חיפה עירי
קונים נפט לחימום ובישול
החיים שלאחר מלחמת העולם השנייה

שמי אסתר בורנשטיין, נולדתי בשנת 1945 בעיר חיפה לבית משפחת לוסטינג. בימים אלה היה מקובל ששתי משפחות, ואפילו שלוש התגוררו יחד בדירה אחת, כאשר בדירה היה מטבח אחד, חדר אמבטיה, חדר שירותים אחד וחדר אחד לכל משפחה. כך גם אנחנו גרנו בדירת שני חדרים: הורי, אחי בן הארבע ואני התינוקת. בחדר הסמוך התגוררה משפחה עם ילדה בת 4, וכעבור עוד כחצי שנה הצטרף אחיה התינוק.

אימי סיפרה לי, שבשבועות הראשונים לאחר לידתי, הבחינו בטיפת חלב שאני יורדת במישקל וכאשר ערכו לאמי ביקורת פתע, גילו חדר נקי למשעי ומיטת תינוק בוהקת בלובנה. בשיחתם עם אמי היא נאלצה להודות, שאין לה די אוכל עבורי, זאת מאחר שאבי ניפצע תוך כדי עבודתו בבניין, ולא היה מי שיפרנס את המשפחה. השכנה  השותפה לדירתנו המשותפת, נידבה פעם כוס חלב, בפעם אחרת קצת אורז וסוכר…

שתי המשפחות שמרו על יחסי שכנות טובים מאוד; חלקו ביניהם בצורה חברית את השימוש במטבח, בחדר האמבטיה ובניקיון הדירה. אגב אמבטיה, היינו מתקלחים פעם בשבוע, את מי הרחצה חיממו על תנור עצים, יום הרחצה, היה יום של חגיגה.

גושי קרח היינו קונים מהעגלון שהיה מסתובב עם עגלה רתומה לפרידה

תמונה 1

את המזון קיררו בעזרת גושי קרח שהיינו קונים מהעגלון שהיה מסתובב עם עגלה רתומה לפרידה, ומודיע על בואו בעזרת פעמון גדול. תנורי החימום היו מוסקים בעזרת פתילה ונפט, והאוכל בושל על גבי פתיליות ופרימוסים, שנוכחותם היתה מסוכנת מאוד.

לבית הספר הלכנו ברגל למרות שהיה די מרוחק מהבית, בשמש ובגשם. מספר המכוניות היה מצומצם. בשל מחסור בכיתות לימוד, למדנו בשתי משמרות: חצי שנה כיתה אחת למדה משמונה בבוקר עד הצהרים, והכיתה השניה למדה מהצהרים עד הערב, ואחרי שנה הכיתות התחלפו. את ילקוט בית הספר קיבלתי מאחי הגדול, והייתי מאוד גאה ושמחה בו. בשעה עשר היה תורן מביא לכיתה קומקום גדול עם קקאו חם ותורן נוסף עם מגש עמוס כוסות אלומיניום, והמורה הייתה מוזגת לכל ילד כוס קקאו. המורה הכריחה את כולם לשתות (גם את אלה שלא רצו). בבית אמא הכריחה אותנו לבלוע כף שמן דגים מגעיל, ובתמורה קיבלנו קובית שוקולד או קוביית סוכר.

זכורה לי המורה של כיתות א' וב' שהייתה צועקת רוב השיעור ושיטת הענישה שלה הייתה להצליף עם הסרגל על אצבעות הילדים שהפריעו לה, לדעתה ולשובבים יותר (מה שהיום נקרא הפרעת קשב וריכוז) הייתה מסובבת את אוזנייהם בשתי אצבעותיה, ופוצעת אותן. וההורים לא העזו להתערב כי המורה בימים ההם היה כל יכול "המורה תמיד צודק"!

הזוית האישית

נועה בורנשטיין, השתתפה השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא אסתר ותיעדה את סיפור ילדותה של סבתא אסתר על ילדותה בשנות ה – 50 בחיפה של אותם הימים.

מילון

חיפה בשנות ה - 50
ערב קום המדינה בשנת 1948, התגוררו בחיפה לבדה כ-80,000 יהודים. היהודים ישבו בעיקר בשכונות החדשות - "הדר הכרמל", "אחוזה", "נווה שאנן" ו"כרמל מערבי". ערביי חיפה ישבו ברובם בעיר התחתית - בשכונות "חליסה", "ואדי סאליב" ו"ואדי ניסנאס"...בשנת 1949 התקבלה החלטת ממשלה על "תוכנית שקמונה", שבמסגרתה נהרס חלק מן העיר התחתית. חיפה התרחבה באוכלוסייתה ובשטחה עם העלייה ההמונית של תחילת שנות ה-50. לאורך השנים היא שמרה על מעמדה כעיר השלישית בגודלה בישראל. בשנת 1952 גרו בעיר כ-150,000 תושבים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”בשל מחסור בכיתות לימוד, למדנו בשתי משמרות“

הקשר הרב דורי