מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בחיפה בשנת 1942 בבית חולים "מולדה", בכרמל. אשר אינו קיים יותר. להורי שמואל ומיכל ביאליק ז"ל.  כיום אני גימלאית משרד החינוך . גרה בגבעת שמואל יש לי 3 ילדים  טל איילת ושחר. 7 נכדים ואושר גדול. עסקתי במשך 20 שנה בהוראת העברית, באולפן מאיר בת"א.

זכיתי ותקופת ילדותי הייתה מרתקת בתולדות המדינה. מצד אחד התנהלה בעולם מלחמת העולם השנייה בה נספתה רוב משפחתי הענפה והמפוארת ומצד שני בארץ זו היתה תקופת טרום המדינה והמנדט הבריטי. חיינו במדינה התנהלו כביכול כחיי ילדים בכל העולם. גרנו וחלקנו דירת שני חדרים עם משפחה נוספת, זוג ללא ילדים כאשר לכל משפחה חדר והמטבח והשרותים משותפים. הדירה הייתה בקומה ראשונה עם מרפסת לחדרנו.

אבי שמואל היה אז מורה לספורט וגיאוגרפיה בבית ספר "גאולה" ואמי עקרת בית. בימים ההם לא היו מספיק כיתות בבית הספר ולכן למדנו בשתי משמרות. חצי שנה ראשונה למדנו מהבוקר עד הצהרים ובמחצית השנייה מהצהרים עד אחרי הצהרים.הימים הם ימי המנדט הבריטי ואבי היה פעיל ואף מפקד בארגון "ההגנה" השוטרים הבריטים היו מסתובבים ברחובות ומחפשים נשק לא חוקי ואת חברי המחתרות מדי כמה ימים היו דפיקות חזקות בדלתינו אבי ידע שאלו הם הבריטים, קפץ ממרפסת ביתנו למטה והתחבא מתחת הבניין עד אשר הסתלקו הבריטים.

הבריטים בחיפהבינתיים הם ערכו חיפושים אחרי נשק בדירה הפכו את כל אשר היה שם כי כנראה שהיה להם מידע על המפקדה שהיתה בביתנו ועל סליק הנשק. מעולם הם לא מצאו דבר. בזמן מלחמת השחרור התכנסו כל השכנים ומלאו שקים בחול וערמו אותם בכניסת ביתנו, שם הסתתרנו כשהיו אזעקות ויריות שקי החול הגנו עלינו. בהיותי בת 6 נולד אחי עמיחי שבקיצור קוראים לו עמי. הדירה התחילה להיות צפופה מדי והוריי שכרו דירה בת שני חדרים ברחוב עקיבא, בה גרנו ללא שותפים.

תקופת הצנע

משנת 1948 עד אמצע שנות החמישים התחילה תקופה שנקראה "הצנע". באותה תקופה היו למדינה קשיים כלכליים ,התחילה עלייה לארץ והיה מחסור במצרכים ולכן  היה צריך להפעיל משטר של קיצוב. כל משפחה הייתה צריכה להירשם במכולת בה קנינו  כדי שנוכל לקבל פנקסי מזון ובתוכם תלושים. בדרך זו קנינו את מצרכי המזון הבסיסיים כגון: קמח, סוכר, מרגרינה, שמן וביצים ,לא תמיד היו ביצים והשתמשו באבקת ביצים  כתחליף. פעמים רבות היינו אנחנו הילדים הולכים לבד למכולת או עם הורינו כדי לקנות את המצרכים.

לא היו אז מקררים חשמליים אלא מקררים עם קרח כמה פעמים בשבוע היה עובר מוכר הקרח מצלצל בפעמון וצועק "קרח קרח" היינו יורדים למטה עם מלקחיים מיוחדים וקונים בלוק קרח שהיה די כבד בשבילנו הילדים. גם מוכר הנפט היה עובר עם עגלתו ברחובות וכולנו היינו יורדים עם מכלים שנקראו ג'ריקנים וממלאים בהם נפט כדי להדליק את הפתיליות ששימשו לבישול, לחימום מים וכולי.

מאחר ולא היו מכונות כביסה הייתה באה אלינו כובסת ערבייה שהייתה יושבת על המרפסת ומכבסת את הבגדים בגיגית גדולה אמי הייתה מרתיחה מים בסירים גדולים על הפתילייה ושופכת אותם לגיגית הכביסה לאחר מכן היו הכובסת ואמי עולות לגג ותולות את הכביסה הרטובה.

חוויה מיוחדת שזכורה לי היא עלייתם לארץ של דודתי בלומה ודודי מוניו עם בתם שרה בת השנה , שנולדה במחנה העקורים בגרמניה. הם התגוררו אתנו בדירת שני חדרים ברח' עקיבא בחיפה. עד אשר קבלו דירה מהסוכנות. דודי שלמה ודודתי ברוניה ובנם חיים עלו גם הם יחד איתם. הם קיבלו צריפון בחליסה. לאחר מכן שתי משפחות עברו לקריית חיים. בעקבות השהייה איתם למדנו אחי ואני לדבר אידיש וכך  יכולנו לתקשר איתם.

המעברות: אחרי מלחמת השחרור והכרזת המדינה היו גלי עלייה גדולים לארץ והיו צריכים למצוא לכולם מגורים ולכן הקימו את המעברות.

המבנים שם היו פשוטים בעיקר אוהלים, צריפונים ופחונים התנאים שם היו קשים מאוד: בחורף היה קר מאוד הגשם והבוץ חדרו פנימה ובקיץ כמובן החום היה נוראי. אנחנו, תושבי חיפה התארגנו ואירחנו בביתנו את ילדי העולים מהמעברות כדי להקל במעט על חייהם. בימים שגרו איתנו היו חלק מהמשפחה, חלקנו את בגדינו איתם הם הלכו איתנו לבית הספר והקשר איתם היה הדוק מאוד. התקופה הזאת של קום המדינה השאירה בי את חותמה. מאז ועד היום המדינה צמחה והתפתחה באופן פלאי לטוב ולפחות טוב.

הזוית האישית

ההשתתפות בתכנית החזירה אותי לימי ילדותי הנפלאים,החזירה אלי את זכרונות חיי המגוונים בתקופות השונות. החוויה המרגשת ביותר היא לבלות את זמן האיכות הזה עם גל נכדי ולהעביר את סיפורי חיי לדורות הבאים. אני רואה חשיבות עצומה בהעברת העבר לנכדיי ולדורות הבאים למען בניית העתיד על בסיס מסקנות מהעבר.