מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה. אימא שלי סימה הייתה ניצולת שואה. היא הייתה בגטאות ובמחנות עבודה. ההורים שלה נספו בגטו. אימא שלי מספרת שאבא שלי חלה ונפטר. עברנו למחנה עקורים בלינץ שבאוסטריה שם היא הכירה את האבא המאמץ שלי, חיים.

שלושתנו עלינו ארצה בשנת 1949.

שיכנו אותנו במעברה, שנקראה אגרובנק ליד חדרה. שם היינו באוהלים ואחר כך בצריפים במשך שלוש שנים. אני זוכרת שלא היו לנו שירותים בצריף וגם לא מקלחת. לי היה סיר לילה והיו מקלחים אותי בתוך גיגית. השירותים והמקלחות היו ציבוריים לכל האנשים במעברה. לא היה חשמל ולתאורה השתמשנו בנרות ומנורות לוקס. אני זוכרת שהיו משאיות, שהיו מגיעות מדי פעם והיינו מקבלים מצרכים שונים תמורת תלושי אוכל שחילקו לנו. בעיקר חיכיתי לשוקולד. לפעמים כשרציתי ממתק נוסף אימא שלי הייתה לוקחת פרוסת לחם עם מרגרינה ומפזרת על זה סוכר.

מאלבום ילדותי

כשהייתי בת 6 עברנו לשיכון קבע בשכונה שנקראה בית אליעזר על שם שר האוצר הראשון שלנו, שנקרא אליעזר קפלן. התחלתי ללמוד בכיתה א' בבית ספר קפלן ואנחנו היינו מחזור א'. רציתי לציין שבהתחלה בית הספר עוד לא היה לגמרי בנוי ולכן למדנו באופן זמני בבית כנסת, למדנו בשתי משמרות.

בבית שלנו היה חדר אחד, שהוא היה גם חדר אירוח וגם חדר שינה לי ולהורים שלי. היה לנו מטבח, מקלחת ושירותים. סביב הבית הייתה לנו חצר וגינה. בגינה גידלנו ירקות וכל בוקר קטפתי ירק לארוחת עשר בבית הספר. כמו כן היה לנו לול תרנגולות, שהטילו ביצים.

לא היה לנו חשמל והיה לנו מקרר שהיינו חייבים לקנות קרח כדי לשמור את המצרכים בקור, פעמיים בשבוע היה מגיע מוכר קרח עם סוס ועגלה וממנו קנינו קרח לפי משקל, את האוכל אמי בישלה על פתיליות נפט. גם את הנפט קנינו אצל מוכר נפט, שהיה מגיע עם סוס ועגלה. לאחר כמה שנים חיברו את השכונה שלנו לחשמל והשמחה הייתה גדולה.

מכוניות לא היו, השתמשנו באוטובוסים או שהיינו תופסים טרמפ עם עגלונים, שהיה להם סוס ועגלה. אבא שלי עבד כבנאי, לא תמיד הייתה לו עבודה. אמא שלי הייתה עקרת בית. הדודים שלי מארצות הברית עזרו לנו ושלחו לנו מידי פעם, כסף, חבילות מזון וגם בגדים.

היו לי חברות טובות בגילי שעם חלק מהן אני בקשר עד היום. היינו משחקים משחקי חבל , קלאס, תופסת, חמור ארוך, מחניים וחמש אבנים. כעבור כמה שנים התחלנו ללכת לתנועות נוער ואנחנו הצטרפנו לפעולות.

כדור שני לשואה גדלתי בבית של ניצולי שואה. בשנים הראשונות לילדותי הוריי דיברו על המלחמה. אמי הייתה במחנות עבודה ובגטאות, אבי היה במחנות עבודה ברוסיה. כך שהם חוו דברים שונים והחליפו רשמים ביניהם ואני האזנתי לשיחות שלהם. במהלך השנים הרצון שלהם היה לפתוח פרק חדש בחייהם ומטרתם הייתה לגונן עליי ועל אחי ישראל ולכן לעיתים רחוקות שיתפו אותנו במה שעבר עליהם. כשהם רצו שלא נבין הם דיברו בפולנית.

ואנחנו הילדים לא שאלנו שאלות…

ברור היה,שמאורעות המלחמה השפיעו עלינו כדור שני לשואה עד היום. לגבי אוכל ברור היה שלא זורקים לפח אלא מנצלים את השאריות, הרגל שנשאר לי עד היום ואף עבר לילדים שלי. כשאמי ראתה אותי קולפת תפוחי אדמה היא תמיד אמרה לי: " איזה מרק אפשר היה לעשות מהקליפות בגטו". אני חושבת שיש השפעה גם על הדור השלישי.

זכור לי שאמי הייתה שרה שירים באידיש ופולנית ומתחילה לבכות על ההורים שמתו בגטו. בעיקר שרה את "יידישע מאמע" וכך ביטאה את חסרונם! גם אני היום מתחילה לדמוע, כשאני שומעת את השיר הזה. ממרומי גילי, אני מרגישה שהדור של הוריי ושלי לקחו חלק מאוד משמעותי בבנייה ובעיצוב המדינה שלנו. אנו היינו חלק ניכר בהתפתחותם של כל השינויים שחלו במולדת שלנו!

אני חושבת, שנפלה בחלקי זכות גדולה, שהשפיעה על הנחלת מורשתי לילדיי ולנכדיי!

זיכרונות ילדות שלי

רציתי לספר מה הרגשתי כילדה בת עשר במלחמה שנקראה מבצע  קדש. במלחמה זו צה"ל כבש את חצי האי סיני. לאחר המלחמה ישראל פינתה את כל השטח שכבשה. אבי חפר בחצר הבית תעלות כדי שנוכל להסתתר במקרה שתהיינה הפצצות מהאוויר. אני זוכרת שהוא נתן לי את חפירה כדי שאוכל לעזור לו. לשמחתנו לא היה צורך להשתמש בתעלות אלו. דבר נוסף שזכור לי כילדה על פעולות הפדאיון בקנה מידה גדול משטחי מצריים. זו הייתה קבוצה שהתארגנה לעשיית פעולות טרור בישראל.

חוויה משפחתית – חוגגנו 50 למיכל בתי הבכורה וכולנו ביחד בבית הילל בצפון!

תמונה משותפת שלנו, הצטלמנו כשחזרנו מיום העיון בבית התפוצות

קישור למצגת באתר בית ספר "ניצני השרון"

קישור לשיר אַ ײִדישע מאַמע, אותו שרה אמי ז"ל

הזוית האישית

נטע: למדתי הרבה מאוד על תולדות חייה של סבתי מלי! שתיינו מאוד נהנו וצברנו חוויות משותפות תוך כדי עשיית המצגת וכתיבת הסיפור! תודה למורה לילך שליוותה אותנו לאורך כל הדרך ותרמה רבות להצלחת העבודה!!!

תודה ללילך על ההנחיה הנעימה שנתנה לנו לאורך כל התכנית.