מאגר סיפורי מורשת

שמי יצחק שחר, נולדתי בשנת 1946, שנה וחצי אחרי סיום מלחמת העולם השנייה בגרמניה, במחנה פליטים אמריקאי בשם 'מחנה עקורים'.

לאחר לידתי, אני ומשפחתי נדדנו באירופה בהובלת המחתרת הישראלית – 'עלייה ב', שאספה יהודים ופליטים באירופה כדי לעלותם לארץ ישראל. ארגון מסודר של ההגנה ב' ריכז את כל העולים בוילה באזור מרסי שבדרום צרפת.

בפברואר בשנת 1948, ביום חורף קשה, לקחו את כל היהודים, מזקנים עד תינוקות, העלו אותם לתוך אוניות והושיטו אותם לארץ ישראל, שהייתה עדיין בשלטון בריטי. אני הייתי בן שנה וחצי ואימי הייתה בהריון של אחי הצעיר אריה.

אמי

בשל סערה חזקה שהייתה בים, הספינה התקלקלה בדרכה ארצה. עברו כשלושה ימים עד שהאונייה תוקנה. בזמן זה הבריטים חיפשו את האונייה ועצרו אותה. המפקדים הישראלים ניהלו משא ומתן עם הצבא הבריטי והגיעו להסכם שהם יגיעו לנמל חיפה ויעבירו אותם לספינה בריטית שתיקח את המעפילים למעצר בקפריסין. שהינו בקפריסין כשלושה חודשים ואז העבירו אותנו לחיפה, שבוע לפני פסח בשנת 1948, קצת לפני הקמת המדינה.

ילדותי בארץ ישראל

בארץ גרנו עם עוד משפחה בחיפה התחתית. כשאחי נולד אבי גוייס לצבא, למלחמת השחרור, הוא שירת כטבח באחד הבסיסים. בהמשך עברנו להתגורר ברמת אביב. הוריי התגרשו כשהייתי היה בן 4 וחצי, נשארתי עם אמי ואילו אחי עבר לגור עם אבי.

אני ואמי עברנו לגור בירושלים אצל הדודה, שם קרתה תאונה: הייתי חולה ובטעות דודתי נתנה לי כפית חומצה שצרבה לי את הוושט בצורה קשה מאוד. לקחו אותי לבית חולים בתל השומר כשאני בסכנת חיים, ההורים לא היו איתי באותו הזמן ואושפזתי למשך הרבה זמן. לאחר מכן עברנו לדירת חדר בירושלים, באותם ימים היה רעב בארץ, זה נקרא תקופת הצנע.

בסביבות גיל 6 אמי נישאה בפעם השנייה ועברנו לכפר אביגדור, שם גדלתי מגיל 6 עד בגרות. בכפר לא היו כבישים וחשמל, השירותים היו בחוץ. בכפר היה מזון שהתושבים גידלו בעצמם.

גם אבי התחתן בשנית ואחי חי איתם. ביום חורף, כשכל הרחוב היה מוצף בבוץ, הודיעו לנו שאבי מחכה עם אחי הקטן בכביש הראשי מחוץ לכפר. הייתה שיחה קצרה ומאז אבי ניתק איתנו את הקשר, בערך שנתיים שהוא לא תיקשר איתנו. פתאום הגיע מכתב שמספר שהם עברו לברזיל. מדי פעם הגיעו מכתבים מאבא.

יום אחד מגיע מכתב מאבי, שבו הוא מספר שיש בעיות משפחתיות בברזיל ושאל את אמי אם היא יכולה לקבל את אריה חזרה לארץ. היא הסכימה כמובן. אריה שלא ידע שיש לו אימא בארץ, קיבל בהפתעה את הבשורה ועלה על אונייה לספרד ומשם לישראל, לבד בליווי משפחה זרה. אני ואמי קיבלנו הודעה שהאונייה אמורה להגיע, נסענו לחיפה להיפגש עם אחי שחזר לארץ. אריה למד מהר מאוד עברית והסתגל יפה בכפר ובארץ.

לימים, בן זוגה של אמי נפטר, אמי הייתה חולה במחלת נפש ולאט לאט המשק התפרק ונמכר. אמי עברה לגור אצל אחותה ואני נשארתי לבד בכפר. גרתי אצל חבר שלי ועבדתי במשק של משפחתו. אחרי זה חיפשתי כיוון חדש לחיים. החלטתי להתגייס למשטרה, אך מכיוון שפרצה מלחמת ששת הימים גוייסתי למילואים של חצי שנה. לאחר המלחמה התגייסתי למשטרה ובמשך יותר משלושים שנה עבדתי במשטרה בתפקידים שונים, יצאתי לפנסיה כקצין בדרגת סגן ניצב.

אני במשטרה

את אשתי אסתר פגשתי בזמן שירותי במשטרה, התחתנו מהר מאוד בבית כנסת שנמצא בעיר העתיקה בירושלים, הייתה חתונה קטנה ומצומצמת כי לא היה כסף. קיבלנו מהמשטרה דירה קטנה ליד אימא של אשתי, גרנו שם שנה וחצי ובינתיים רכשנו את הדירה הראשונה שלנו. בהמשך עברנו לדירה גדולה יותר בשכונת גילה בירושלים ומשם עברנו לגור בבית בו הם גרים עד היום, ביבנה.

אמי כתבה את הזכרונות שלה מהשואה וכתבה גם שירים, במהלך השואה ואחריה. כאשר היא נפטרה, נסעתי לביתה לאסוף את כל הכתבים ולפני כחמש שנים המשפחה ערכה את החומר לספר שנקרא "מגדוש".

ספרה של אמי

בשנים האחרונות אני משתתף בפרוייקט "זיכרון בסלון", בו אני משתף בסיפורי אמי וכך ממשיך את צוואתה.

הזוית האישית

נוגה: היה לי מאוד כיף בתכנית הזו, הרגשתי שאני יותר התחברתי לסיפור של סבי ולמדתי יותר על המשפחה.