מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1952 בישראל להוריי זיסה ושלום ברגר שהיו שורדי השואה.

הם הגיעו לארץ ישראל בשנת 1947. הבריטים ששלטו בארץ תפסו את אוניית "מולדת" בה עלו לארץ והגלו אותם למחנה מעצר בקפריסין שם נולדה אחותי דבורה. התנאים במחנה המעצר היו קשים מנשוא. הם לנו אוהלים. הבריטים התייחסו אליהם כאל שבויי מלחמה. בקיץ החום היה כבד ובחורף קור וגשמים.

הם עלו מקפריסין לישראל בשנת  1949.

בהתחלה גרו בבית ערבי ביפו עם עוד 3 משפחות, חיו ללא תנאי מחיה מינימליים. בשל התנאים הקשים אבי קנה בית קטן עם חצר בחולון. לבית זה אני נולדתי  ב- 20 ליוני 1952. בתקופה הזו בארץ הייתה "תקופת הצנע".

כדי לעקוף את מדיניות הקצבת המזון המועטה לנו הילדות, אבי  שהיה שורד אמיתי ותמיד חיפש דרכים יצירתיות, שתל ירקות, נטע עצי פרי (אפרסקים, גויאבות, רימונים ועוד). כמו כן קנה מספר תרנגולות שסיפקו להוריי ביצים יום יום. כך אנו בעצם גדלנו בתנאים יחסית טובים.

כניצולי שואה הייתה להוריי משפחה קטנה, אך השכנים היו כמשפחה. הדלתות היו פתוחות וכשהוריי לא היו בבית נכנסתי לאחת השכנות שכמובן טיפלה בי כמו בבתה. בשנים הללו מדינת ישראל קלטה המוני עולים. אין עוד מדינה שקלטה בזמן כה קצר כל כך הרבה עולים, בעיקר מדינה שזה עתה קמה. העולים הגיעו מאירופה, בעיקר פליטי שואה שסבלו מאנטישמיות וראו בישראל בית.

הסכסוך הערבי הישראלי התעצם. מצב היהודים שם הורע וזה אילץ אותם להגיע לארץ. העלייה הגדולה סבלה מחוסר הון, העדר הכשרה מקצועית, העדר דיור וכמובן אי ידיעת השפה. בחינוך לא הייתה למדינה תשתית חינוכית לקלוט כמות כזו של ילדים. זכור לי שכדי לתת מענה לכל הילדים בבית הספר למדנו בשתי משמרות. משמרת אחת מ 7 עד 11. ושנייה מ 11 עד 15.00.

הורי שכבר נקלטו היטב בארץ וראו את קשיי העולים, רתמו אותי לעזרה בלימודים לילדים בני כתתי. יום יום היו מגיעות אלי ילדות מהכיתה שלא דיברו כלל עברית. ישבתי עימם ובפנטומימה הסברתי להם את השיעורים אותם עשינו יחדיו  ולמדתי אותם עברית. החברות העולות החדשות היו נשארות  איתי בבית לארוחות ולעיתים היו נשארות לישון  בביתי. אותן חברות היו במשך השנים חברותי הטובות ביותר.  הלכנו לשומר הצעיר יחדיו וסיימנו גם את התיכון  ביחד.

לאחר התיכון למדתי בביה"ס לסיעוד בתל –השומר. שם  הכרתי את בעלי יהודה בריקמן. התחתנו בשנת 1973 וטסנו לניו יורק לירח דבש. יום לאחר שחזרנו לארץ פרצה מלחמת יום הכיפורים. בעלי גויס מיד ואני עבדתי כאחות מוסמכת וטיפלתי בפצועים שפונו ל בית החולים תל השומר. לאחר המלחמה נשארתי לעבוד כאחות אחראית על מחלקת  ילדים.

בהמשך נולדו לי 3 בנים ומהם נולדו לי עד כה 4 נכדים.

עבדתי 40 שנים במשרד הבריאות כאחות מפקחת על תחום טיפות חלב ואפידמיולוגיה. היום כבר איני עובדת. פרשתי לגמלאות לאחר ארבעים שנות עבודה במשרד הבריאות. התפניתי בשמחה לעסוק בתחביבי, בטיפול בנכדי ולטיולים בארץ ובעולם.

המפגשים בתכנית "הקשר הרב דורי" קרבו מאוד ביני ובין נכדי הבכור יהלי. שמחתי לשתף את נכדי יהלי בספורים מעברי הקשורים בתולדות המדינה.

הזוית האישית

סבתא: היה מהנה מאוד להעביר לנכדי הבכור יהלי, את מורשת המשפחה ולראות עד כמה מתעניין בסיפור המשפחתי.

יהלי: היה מהנה מאוד לשמוע מסבתא את מורשת המשפחה.