מאגר סיפורי מורשת

שמי אמיר ג'ואמיס, משתתף בתכנית הקשר הרב דורי, זו השנה השנייה ומביא את סיפור חייו של סבי הלל פורלגר.

אבא של סבא שלי, משה, נולד בפולין בשנת 1900 ועלה לארץ מגרמניה בשנת 1920, כשהיה בן 20. כשהיה בן חמש אמא שלו נפטרה, ואבא שלו התחתן שוב. אמא החורגת שלו לא אהבה אותו ואת אחיו ואחיותיו. בגיל 9 הוא ברח מביתו ולמד לפרנס את עצמו ועבד בכל מיני עבודות. הוא עבר ממדינה למדינה ולבסוף כשהגיע לגרמניה עבד כעוזר לשרברב (אינסטלטור) ושם למד את המקצוע.

בגיל 18, הוא הצטרף לתנועה הציונית ובגיל 20, עלה לארץ.  בהתחלה הוא עבד בהחולה ולאחר שרעה כמה מחבריו מתים מכולרה, הוא עבר לירושלים. בירושלים הוא עבד כשרברב פתח חברה עם שותף ערבי מהעיר העתיקה. הוא עשה את האינסטלציה החימום במלון המלך בירושלים, שנבנה ע"י הבריטים. הוא הצטרף להגנה בשנת 1943.

אמא של סבא שלי, סימה רוטפורד, שנולדה בשנת 1905 בבלארוס (רוסיה לבנה). היא הגיעה לישראל עם שלוש אחיות ואח. כולם התחתנו בישראל והקימו משפחות. משה וסימה התחתנו בשנת 1928 והולידו 2 בנים ובת בירושלים. סבא שלי, הלל פורלגר היה בן הזקונים ונולד בשנת 1943 בירושלים. ירושלים בתקופה ההיא  הייתה נתונה במצור ובהתקפות של ארטילריה. ההגנה בנתה כביש בהרים בשם "דרך בורמה", בדרך זאת הם העבירו מים, אוכל ותחמושות לעיר הנצורה. בזמן ההתקפות סבי כשהיה ילד בן 5 הסתתר מתחת למכונת התפירה. בשנת 1948 במלחמת השחרור אחיו של סבי, מוטקה, נפצע על חומות ירושלים והוא ניקח לבית חולים דיגני ביפו שנחבשה בתקופה ההיא. מוטקה היה בן 16. הרופאים רצו לקטוע את רגלו הימינית, אבל הם היו זקוקים לאישור של אמא שהיא לא הסכימה. בגלל שחששה שהרופאים ביפו יקטעו את רגלו, המשפחה החליטה לעבור ליפו בזמן העוצר. הם עברו ליפו באותובוס  משוריין, בדרך בורמה. הם קיבלו דירה ביפו, אמא של סבי, סימה, מבלה ימים ולילות בבית החולים ליד המיטה של מוטקה.

סבי למד בבית הספר ויצמן ביפו. התלמידים בבית ספר היו ברובם עולים חדשים מארצות שונות. בתחילת כיתה א' רוב התלמידים לא ידעו עברית אבל, לקראת סוף השנה כולם דיברו עברית. סבי זוכר לטובה את סגן המנהל את סגן המנהל בן מרדכי. כל בוקר היה מסדר בוקר שכל התלמידים והמורים של בית הספר נאספו והמנהל היה נואם על הדברים הטובים שממשלת בן-גוריון עושה. המנהל דיבר על מספר תלמידים שבהם הוא גאה, ואכזבה ממספר תלמידים אחרים.

סבי זוכר את ביקוריו אצל חבריו לכיתה. בכל בית דיברו שפה אחרת. אכלו מאכלים מכל העולם. הוא זוכר שכילד הם היו משחקים אחרי בית הספר, הם היו משחקים בחוץ עד שאמא הייתה קוראת להם. כשהחשיך והם היו צריכים ללכת לאכול, ארוחת ערב, הם שחקו בחוץ כדורגל, הקפות, גוגאים, פרפרות, 5 אבנים ועוד. גוגאים היה משחק שלא עלה כסף. הגוגאים הם הגרעינים של המישמש והילדים אספו את הגוגאים ושחקו אחד נגד השני כדי לנצח והמנצח, היה מקבל את כל הגוגאים. המשחק נעשה כך:  "היינו חופרים חור באדמה והיינו מחזיקים 2 גוגאים ביד וזורקים אותם לתוך החור שהמטרה היא שאחד יצא מחוץ לחור. אם אחד נשאר בחוץ, אז הילד לוקח את כל הגוגאים שבחור. אם מחוץ לחור היה יותר מגוגא אחד או שלא היה גוגא בכלל, אז הילד משאיר את כל הגוגאים שזרק בתוך החור".

בתחילת שנות החמישים המון עולים חדשים הגיעו למדינה החדשה ולא היה מספיק כסף לשלם את כל ההוצאות הנדרשות לקבל את העולים. כתוצאה מכך, לא היה מספיק אוכל לכולם. הממשלה יצאה עם תוכנית "הצנע" לפיה כל אזרח ועולה קיבלו מספר מוגבל של בולים שהם יתנו לאזרח אפשרות לקנות מוצרי מזון בסיסים. המצב היה קשה בהתחלה, אבל עם הזמן, אנשים למדו לקנות אוכל מספיק" לצרכים בסיסים שלהם.

הם גרו ביפו קרוב מאוד ללונה פארק. בעל הפארק היה חבר טוב של אח של סבי, ולכן סבי יכל להכנס לפארק בחינם. אחרי שלושה חודשים, הציונים של סבי נהיו גרועים. אבא שלו דיבר עם בעל הפארק והוא ביטל את הכניסה החופשית לפארק.

בתחילת התיכון המשפחה עברה לתל אביב, אבל סבי המשיך ללמוד ביפו. בהתחלה הוא לא אהב את המעבר אבל, עם הזמן הוא הכיר חברים חדשים ולבסוף הוא נהנה מאוד לגור בתל אביב. הם גרו במרכז תל אביב, שני צעדים מרחוב דיזגוף, תיאטרון בימה, שדרות רוטשילד, שוק הכרמל, וכו. סבי וחבריו נפגשו כל יום שישי ושבת בערב על הברזלים של קולנוע מוגרבי. משם הם הלכו למסיבות כל שבוע בבית אחר.

בגיל 18 סבי התגייס לצה"ל ושירתת בששריון. בתקופתו לא היו מלחמות והצבא עבר בלי שום מאורעות. לאחר הצבא הוא הגיש בקשה להתקבל לטכניון. הם לא קיבלו אותו מפני שהאנגלית שלו לא הייתה מספיק טובה. הוא הגיש בקשות ל-3 אוניברסיטאות בארצות הברית והתקבל לכולם. כנראה שהם חשבו שהאנגלית שלו מספיק טובה. בגיל 22 הוא התחיל ללמוד בוויצ'יטה סטייט אוניברסיטה בקנזס. לאחר שהוא סיים את האוניברסיטה הוא קיבל עבודה בכור האטומי בקליפורניה ולאחר מכן בחברת תכנון של תחנות כוח גרעיניות ושל פחם.

הוא עבד 40 שנה לפני שהוא יצא לגמלאות. הוא התחתן בסן פרנסיסקו והיו להם 3 ילדים, שניים מהם גרים בישראל.

הזוית האישית

סבא הלל פולגר השתתף בתכנית בשנה שעברה עם נכדו אמיר ג'ואמיס ויחד תעדו את סיפורו של סבא. קישור לסיפור: בניית העמק.