מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, רון אבל, נולד בשנת 1954 בבת ים. בגיל 3 עבר יחד עם אמו פסיה, אביו רפי ואחיו הגדול מנחם למושב בן עמי שנמצא ליד העיר נהריה. בהמשך נולד אחיו הקטן עופר.

סבא שלי למד בבית הספר האזורי רגבה (בית הספר של בני המושבים: רגבה, שבי ציון, בוסתן הגליל, נתיב השיירה ובן עמי). הוא היה שייך לתנועת בני המושבים ובעצם החברים שלו היו חברים מהמושב, מבית הספר ומתנועת הנוער. הם היו משחקים הרבה כדורגל (מאוחר יותר, כשהיו נערים, שיחקו סבא שלי ושני אחיו בקבוצת כדורגל של נהריה), רקדו ריקודי עם והכי אהבו להקים מחנה מארגזי הירקות הריקים. באותו זמן לא היו כמעט מכוניות, הם היו מבקרים חברים ברגל, מבלים הרבה עם השכנים והכי הרבה עם המשפחה והאחים.

בבית הספר הם היו מעט תלמידים בכיתה, היחסים עם המורים היו מאוד חבריים ומשפחתיים והיה הרבה מאוד כבוד למורים. הם היו ילדים מאוד ממושמעים. הם למדו עברית, גאוגרפיה, היסטוריה, ציור, חשבון, והרבה מאוד על ארץ ישראל. סבא שלי הכי אהב את שיעורי מולדת. הם היו נוסעים לבית הספר עם אוטובוס צהוב של המועצה האזורית. מי שפספס את האוטובוס לא יכל להגיע לבית הספר. לא היו להם אז מכוניות, בהמשך אבא של סבא שלי קנה וספה עם סירה. הייתה לסבא שלי מורה בשם שרה, המחנכת שלו, היא לימדה אותו ספרות ותנ"ך. היא הייתה כמו אימא של התלמידים, היא הייתה מתעניינת, כותבת להורים, מחבקת הרבה. הכיתה של סבא שלי קלטה שני תלמידים שהגיעו מבורמה, אחד בשם מאוצ'וצ'ו ואחד מאווי. שרה המורה לימדה אותם כמה חשוב לקבל זרים ולגרום להם להרגיש בבית, להיות סבלניים אליהם. באותו זמן הם גם קלטו עולה חדש מאנגליה בשם מיכאל אהרונסון. הם היו חברה מאוד סגורה ולכן היה חשוב ללמד אותם לקבל אחרים ו"לחבק" אותם אליהם.

סבא שלי והמשפחה היו עושים המון המון טיולים ולימדו אותו להכיר כל צמח ועץ בארץ. בגלל זה עד היום הוא מכיר את רוב העצים והצמחים. לא הייתה להם תלבושת אחידה, לא היו עונשים. לא היו טלפונים, לא דיברו בכלל עם ההורים, רוב התקשורת הייתה בין המורים לתלמידים. אם היו צריכים להעביר מסר להורים היו כותבים מסר במחברת. לא היו שעונים, לא היו מחשבונים, לא היו מחשבים. לא היה חדר אוכל בבית הספר, הם היו מביאים אוכל מהבית. סבא שלי אהב מאוד ממתקים אבל לא היה לו הרבה כי לא היה הרבה כסף אז. הוא אהב מאוד לאכול את הבייגלה שסבתא שלו הייתה מביאה להם מבת ים, וגם גלידה.

כל יום שישי במועדון הייתה להם קבלת שבת ואחריה מסיבה. בכל קיץ הם היו יוצאים למחנה לעשרה ימים באוהלים, הם נסעו לנהלל, לזורע, כל קיץ נסעו אל יעד אחר. כל חג הייתה חגיגה גדולה במועדון – בשבועות הם היו מקשטים את הפרד שלהם, הייתה תחרות מי מקשט הכי יפה את הסוס. כל קיץ הם היו נוסעים לדודים מבת ים ולסבתא שלהם, הם היו מחכים לזה כל השנה. שם היו מפנקים אותם עם דברים שלא היו להם ביום יום.

ההורים של סבא שלי היו מהפלמ"ח, דיברו בבית כל הזמן על הפלמ"ח, על המדינה, על חקלאות ועל אהבת המולדת. ההורים שלו עסקו אז בחקלאות, הייתה להם רפת ולול, היה להם פרדס, הם גידלו ירקות, גידלו גם אווזים. הם גידלו קצת מכל דבר וכסף לא ממש היה. היו להם חיים מאוד בסיסיים מבחינת כלכלה אבל הם היו מאושרים, הסתפקו במועט, היו תמיד מוקפים ושמחים. לא היה להם הרבה, אבל הם היו מאושרים מהדברים הקטנים. היו להם רק שני חדרים, שלושה אחים בחדר וההורים שלהם בחצי חדר שהיה גם הסלון, אם היו מגיעים אורחים, חדר השינה היה הופך מיד לסלון.  אבא של סבא שלי עבד בשלוש עבודות כדי להביא כסף, סבא שלי והאחים שלו גם עבדו קשה כדי לעזור להורים. למרות זאת, הם לא הרגישו כל כך את החוסר בכסף כי הם היו שמחים עם מה שהיה: הם שמחו לטייל בארץ, לגדול על ערכים נפלאים ולהיות מוקפים באחים שלהם ובחברים שהיו כמו משפחה.

הזוית האישית

מיקה: היה לי מאוד כיף להקשיב לסבא שלי.