מאגר סיפורי מורשת

שמי יעקב ברג. נולדתי בבוליביה בשנת 1944 חייתי שם עד גיל 13. מאז ועד היום אני מתגורר בקיבוץ מענית. עבדתי 45 שנים במפעל גלעם שהיה שייך לקיבוץ מענית והיום אני פנסיונר. נולדו לי שני ילדים בן ובת ויש לי שישה נכדים ולשמחתי כולם מתגוררים במענית.

חוויות מהילדות בבוליביה

נולדתי בבוליביה, בעיר לה פס, בתאריך 8/1/1944 להוריי בטי והרמן ברג. הוריי ילידי גרמניה שברחו לבוליביה בזמן מלחמת העולם השנייה. יש לי אח בוגר שגם הוא נולד בבוליביה והיום הוא חי בקיבוץ שער העמקים. אצלנו בבית גרה סבתא שלי, אימא של אבא, שברחה עם הוריי לבוליביה. אבא שלי למד רפואה בגרמניה ובגלל המלחמה לא סיים את לימודיו. אימא שלי למדה מהר מאד ספרדית ועבדה כמזכירה במשרד עורכי דין.

בלה פס למדתי בבית ספר יהודי ומאוד נהניתי. אחרי שעות הלימודים הייתי חוזר הביתה ושם קיבלה אותי מטפלת אינדיאנית (צ'ולה) שבישלה למשפחה ועשתה את כל עבודות הבית. היינו מקפידים בכל יום להכין את שיעורי הבית (וקיבלנו המון).

את החגים היהודים חגגנו בסינאגוג (בית הכנסת) ובכל חג הקפדנו להגיע עם חולצה לבנה ומכנסיים שחורים חדשים. אחרי בית הכנסת נהגנו ללכת למסעדה לארוחה חגיגית. בגיל 13 חגגו לי בר המצווה כדת וכדין. כמה חודשים לפני בר המצווה למדתי עם הרב של הקהילה היהודית את הפרשה. ביום האירוע כל המשפחה התכנסה בבית הכנסת, אני עליתי לתורה, שרנו שירים ובסיום הלכנו הביתה עם כל האורחים לסעודה חגיגית.

חשוב לי לציין שהיו לי הרבה חברים, ביניהם יהודים וגם לא יהודים. כשגדלתי בבוליביה הייתה אווירה של גזענות כנגד היהודים, פה ושם חטפתי מכות, אבל לא ויתרתי ותמיד החזרתי. לעולם לא הסתרתי שאני יהודי, להפך, התגאיתי בכך מאד.

בשנת 1958, בגיל 13, עליתי מבוליביה במסגרת עליית הנוער. מסלול העלייה היה ארוך וקשה. טסתי מבוליביה לארגנטינה. בארגנטינה עליתי על אנייה עם עוד 13 נערים ונערות והפלגנו לנמל חיפה בישראל. בדרך עצרנו ליום אחד בנאפולי באיטליה.

באותה התקופה, פנחס ספיר היה שר האוצר. הוא הגיע לביקורים רבים בבוליביה כדי לקבל תרומות מהיהודים. הוא התיידד עם הוריי, ובכל ביקור שוחח איתם על חשיבות העלייה לארץ. באחד הביקורים הוא הצליח לשכנע את הוריי לשלוח אותי ואת אחי לארץ ישראל. אחי שמבוגר ממני בשנתיים עלה לפניי ואני שנה אחריו. פנחס ספיר הסביר ליהודים שעליהם לחיות בארץ ישראל ולהקים משפחה.

יעקב בקיבוץ שער העמקים, 1958

לפני העלייה דמיינתי את ארץ ישראל קטנה, מלאה בעצי פרי, שדות והרבה טבע כמו בסיפור גן העדן בבראשית. כאשר הגעתי לנמל חיפה חיכו לי הדודים שלי (אח של אמי ואשתו) ואחי, שהגיע לקיבוץ שער העמקים שנה לפני. הם הביאו אותי לשער העמקים ושם השתלבתי עם ילדי הקיבוץ. הקליטה הייתה קשה, התגעגעתי להוריי ולעתים רציתי לחזור חזרה לבוליביה.

לאחר חצי שנה בשער העמקים עברתי לקיבוץ מענית במסגרת פרויקט עליית הנוער ונקלטתי מצוין. היו לי הרבה חברים ומאד אהבתי את מענית. הרגשתי שעליתי על דרך המלך ומאד שמחתי מהמעבר. היום כאשר אני מסתכל אחורה, אני בטוח שזה היה צעד נכון וחכם עבורי. בהמשך, הקמתי משפחה בקיבוץ מענית, יש לי שני ילדים בן ובת ושישה נכדים. לאחר שרותי הצבאי הוריי עלו לארץ והתמקמו בחיפה ובהמשך בטבעון.

שירות צבאי

התגייסתי לצבא בגיל 18 לנח"ל. עשיתי טירונות במחנה 80 ובהמשך אימון מתקדם בגדוד 50. במסגרת הצבא הגעתי לקיבוץ נירים לשנה, שם עבדתי בחקלאות. לאחר 3 שנים השתחררתי. השתתפתי בשלוש מלחמות: ששת הימים, יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה. במלחמת יום כיפור שיבצו אותי לתובלה והובלתי תחמושת וציוד צבאי לצפון ולדרום.

באחת הפעמים כשנסעתי לדרום לפנות ציוד מצרי, ירדתי מהמשאית וחיכיתי שיסיימו להעמיס. לפני שהעמיסו השופלים היו שוברים את הציוד כדי לצמצם את התכולה ולהעמיס כמה שיותר. אני עמדתי על יד השופל וצפיתי בעבודתו כאשר לפתע היה גיץ מאחת המכות שגרם לפיצוץ מיכל הדלק שהיה במשאית. הבנזין השפריץ על פניי ואני נדלקתי חצי גוף. מיד כיבו אותי עם המעילים של האנשים והצליחו לחנוק את האש. בהמשך הטיסו אותי לבית החולים תל השומר שם אושפזתי לכמה ימים וטיפלו בכוויות, שהיו בעיקר על הפנים. חבשו את פניי במשחה מיוחדת ולמזלי השאירו את העיניים ללא תחבושת. בימים הראשונים לא יכולתי לאכול רק שתיתי בעזרת קשית. לשמחתי הכוויות היו שטחיות ולא נשארו צלקות.

השרות הצבאי בנח"ל זכור לי כחוויה טובה משום שהיינו קבוצה מגובשת שהתחנכה במענית מגיל 14. עד היום אני בקשרים מאד קרובים עם כל חברי הקבוצה.

הזוית האישית

סבא יעקוב: מאד נהניתי מהתכנית של הקשר הרב דורי. המפגשים היו מרגשים וחיזקו את הקשר בין שירה נכדתי האהובה לביני. שמחתי שניתנה לי ההזדמנות לספר ולשתף את שירה מסיפורי הילדות, העלייה והצבא. זו הייתה חוויה מרגשת ומהנה! זו יוזמה ברוכה ותודה רבה מעומק הלב.