מאגר סיפורי מורשת

ילד הייתי וגם בגרתי בקריית מאיר בתל אביב

ילדות

נולדתי בשכונת קריית מאיר בשנת 1941 להורי יוסף וקלרה (לבית לב) פופיסקי. אבי (יליד 1914) ואמי (ילידת 1916) נולדו וגדלו בוילנה, פולין. אבי עלה לפלסטינה בשנת 1932 כצעיר ציוני ששאף ללמוד בטכניון (הנדסת בניין). הוא הכיר את אמי בביקורו בוילנה בשנת 1938 והיא עלתה בעקבותיו כמה חודשים לאחר מכן. הם התחתנו בתל אביב בשנת 1939 ללא נוכחות בני משפחה, שנותרו בוילנה ונספו כמעט כולם בשואה. מתקופת העלייה לארץ של הורי נשארו בידי שתי מזכרות סמליות, שהן מתנות שאבי קיבל מהוריו חיים וסוניה לפני פרידתם: מצלמה, איתה תיעד את חייו בארץ, וסרגל חישוב ששימש אותו (ובהמשך גם אותי) בלימודיו בטכניון.

המצלמה וסרגל החישוב שקיבל אבי מהוריו

שכונת קריית מאיר נוסדה בשנת 1936 ונקראה על שם מאיר דיזנגוף, ראש העיר, שנפטר באותה שנה. בשכונה היו 12 בניינים זהים שהקיפו חצר פנימית גדולה, ומסביב לשכונה היה כביש בטון צר שהתחבר לקצה רחוב יהודה הלוי (לימים רחוב אבן גבירול).

בין שני בתים (מתוך 12) בשכונת קריית מאיר

בקצה הרחוב ניצב עץ שקמה ענק ולידו הייתה התחנה הסופית של אוטובוס דן קו 12 שהיה נוסע מספר פעמים ביום לאורך רחוב יהודה הלוי עד לתחנה הסופית השנייה שהייתה ברחוב אלנבי ליד בניין הדואר הראשי ותחנת הרכבת לירושלים. כמאה מטר צפונה מעץ השקמה היה בית בודד ובו הייתה חנות המכולת של שכנאי וחנות ירקות.

ילדותי בקריית מאיר הייתה מאושרת וחסרת דאגות ואני עדיין רואה בעיני רוחי את שדות החיטה המזהיבים שהשתרעו בין השכונה לבין מושבת הטמפלרים הסמוכה שרונה, ואת פרדס כפר סומייל הערבי שהיה נטוע ממערב לשכונה, במקום שניצב היום בניין עיריית תל אביב. כילד לא ידעתי, אולם בתקופת ילדותי השלווה אירעו מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות, ותקופת המחסור והצנע שלאחר קום המדינה.

בחצר הפנימית בשכונה, ממש ליד ביתנו היה עץ תות ענק עליו טיפסו כל הילדים בעונת התותים וזללו פירות לבנים נהדרים. לאורך החצר, ליד שתי שורות הבתים, היו עצי פיקוס מצילים. אני זוכר היטב את הצנחנים הבריטים (הכלניות) שהסתובבו בשכונה בימי המנדט והיו חביבים כלפי הילדים; את גן הילדים הראשון שלי (גן עדה) שהיה בקצה הרחוק של השכונה; את עגלות הקרח והנפט עם הסוסים שהיו מגיעות תוך צלצול פעמונים לבתי השכונה; את צריף בית הכנסת שנמצא מחוץ לשכונה ליד שדרות חן ולשם היינו הולכים בחגים; את ההליכות לים בחופש הגדול עם אמא לאורך רחוב פרישמן, ואת גן החיות שהיה מאחורי פרדס סומייל, בקצה שדרות קרן קיימת. בזמן מלחמת השחרור התארגנו במגרש גדול ליד השכונה (ברחוב מאנה של היום) שיירות המזון לירושלים הנצורה. בחורף המגרש היה מוצף במים והילדים הגדולים בשכונה היו שטים ברפסודות  באגם.

רחבת המשחקים העיקרית של ילדי קריית מאיר הייתה לרגלי עץ התות הגדול. שיחקנו בג'ולים, מחבואים, שוטרים וגנבים, הקפות, שמות וחמור ארוך, ועד שלא קראו לנו הביתה בערב נשארנו בחוץ. בגיל שבע, בזמן מלחמת העצמאות שבה היה אבי מגויס תקופה ארוכה, נולד אחי היחיד חיים, שנקרא על שם סבי.

הורי אחי ואני ב- 1948

בית הספר העממי

אחד מזכרונותי החשובים בעיני הוא יום הלימודים הראשון שלי בכיתה א' בבית ספר הכרמל, שנה לפני קום המדינה. אמי נסעה אז לאיטליה כדי לאתר את אחותה ובתה ששרדו את מחנות הריכוז בפולין, ושכנתנו מינה שפרלינג ליוותה אותי במקומה. בכניסה לכיתה קיבלה את פני התלמידים החדשים המורה תמר, תמירה ובלונדינית. השולחנות והכיסאות בכיתה היו דומים מאד לכיתת הלימוד של נכדי רועי בבית הספר אבל הלוח הגדול על הקיר היה שחור. בית הספר היה בן שלוש קומות, הקירות החיצוניים היו מכוסים בצמח מטפס, וסביב הבניין הייתה חצר גדולה בה מבנה נוסף שהיה אולם אירועים גדול שבו נערכו הופעות והצגות, רובן של תלמידים.

בכיתה ה' העבירו את כל הילדים מקריית מאיר לבית ספר חדש (דובנוב), שנבנה ברחוב חדש באותו שם שהוביל מקרית מאיר לכוון שרונה (לימים הקריה). עצי ברוש ששתלנו בחצר האחורית בחג ט"ו בשבט הראשון בבית הספר ניצבים שם עד היום בגאון. המנהל אסף שלט בתלמידים ביד רמה ובית הספר זכור לי כשקט, מסודר ונעים ללימודים. רוב התלמידים היו ממשפחות ותיקות וזכור לי רק ילד אחד בכיתה (מאיר מוצאפי) שהיה עולה חדש ממרוקו שגר קודם במעברה.

אחד השיעורים האהובים עלי היה שיעור גינה. הוא התקיים בגינה העירונית של תל אביב שהייתה ליד שדרת עצי השקמה במקום שעומד היום היכל התרבות (ואז עדיין לא היה קיים). לכל כיתה היו מספר ערוגות באחריות התלמידים ובשיעורים לימדו אותנו להשקות, לעדור ולטפל בצמחים. שיעור אחר שאהבתי היה שיעור ההתעמלות. המורה היה אריה גליק, שהיה אלוף הארץ בריצות בינוניות, וכשהיו תחרויות (בדרך כלל בשבת) היינו הולכים לאצטדיון המכביה בגני התערוכה ליד שפך הירקון, כדי לראותו ולעודדו. בחודשי הקיץ שיעורי הספורט הפכו לשיעורי שחיה בבריכת גן הדסה, שהייתה לפני כן בריכת ההשקיה של פרדס סומייל. בכיתה ח' נערך לראשונה מבחן הסקר הארצי, ורק מי שקיבל ציון טוב היה יכול להמשיך בלימודים עיוניים בגימנסיה עירונית בתל אביב. אני קיבלתי ציון טוב ואפילו סטיפנדיה (מלגה) לכיסוי שכר הלימוד.

גימנסיה עירונית ד' והתנועה המאוחדת

בכיתה ח' הצטרפתי לתנועה המאוחדת (חולצה כחולה ושרוך אדום, להבדיל מהשומר הצעיר- חולצה כחולה ושרוך לבן). נערי קריית מאיר השתייכו לגימנסיה עירונית א' הסמוכה לשכונה, אולם אני העדפתי את עירוני ד', שהיה רחוק יותר. הסיבה הייתה שבעירוני ד' למדו חברי תנועות הנוער החלוציות בתל אביב, בעוד שבעירוני א' רוב הנערים היו ב"חברה סלונית". בחברה הסלונית היו עושים בערבי שבתות מסיבות מוזיקה וריקודים "זרים" בבתים פרטיים, ו"מתגנדרים": הבנות לבשו בגדים מבד יקר וגרבי ניילון ולעיתים ענדו תכשיטים ונעלו נעלי עקב, והבנים לבשו מכנסי ג'ינס וגברדין. בתנועות הנוער, לעומת זאת, לבשו מכנסי חאקי אתא פשוטים וחולצה כחולה, ובערבי שבת לבשו חולצה לבנה ורקדו ריקודי עם ישראליים בקן תנועה. הבדל נוסף היה, שרוב נערי החברה הסלונית השתייכו למשפחות "עצמאיים" (בעלי עסקים פרטיים, שנקראו גם בורגנים) בעוד שחברי תנועות הנוער השתייכו ברובם למשפחות "שכירים". למרות ההבדלים בהווי ובעיסוק ההורים, לא היו מעמדות או מתחים בין הנערים בשתי הקבוצות, כיון שאיחד אותנו דבר משותף: אהבת הארץ והרצון לתרום לה.

גימנסיה עירונית ד' היתה בנין קטן יחסית בן שתי קומות ששכן ברחוב ועידת קטוביץ' בין רחוב יהודה המכבי והגדה הדרומית של הירקון (כיום הוא נמצא ברחוב ויצמן הסמוך). הייתי רוכב יום יום על אופני הראלי שלי מקרית מאיר לגימנסיה, כ- 2 ק"מ לכל כיוון. כיתות מנו כ- 40 תלמידים, והיו אחת עד שלוש כיתות מקבילות לכל קבוצת גיל או מגמה. המגמות התחילו בשביעית (כיתה י"א) וכללו ריאלית – המגמה שלי, ביולוגית, ספרותית, חברתית ומזרחנית. רמת הלימודים הייתה גבוהה ותלמידי עירוני ד' התקבלו בכבוד באוניברסיטה.

קן צפון של התנועה המאוחדת היה ברחוב ארלוזורוב פינת אדם הכהן ליד משק הפועלות. היה בו אולם מרכזי גדול בו רקדנו ב"ערבי שישי" ריקודי עם ישראליים (בעיקר הורה) לצלילי אקורדיון, ושרנו שירי ארץ ישראל. מחוץ למבנה האולם היו כמה חדרים קטנים בהם נערכו הפעולות (במוצאי שבת וימי ג') לקבוצות הגיל השונות (עדות).

העדה שלנו מנתה כ- 30 בנות ובנים (בודדים מחוץ לעירונית ד'), ושמה היה אייל. השריקה שלנו (כך היינו קוראים אחד לשני מהרחוב) נלקחה מהשיר "הוא הרוח הוא אשר קרא לו". פעולות בקן התחילו תמיד בשירה בניצוח הבנות, לאחר מכן התקיים דיון בעניינים שוטפים, בעיקר עתיד העדה, והחלק העיקרי היה "הרצאת" המדריך. כאשר הפעולה הסתיימה מוקדם היינו הולכים לפעמים לסיבוב ברחוב דיזנגוף (אז רחוב האופנה ובתי הקפה בתל אביב) וקונים פלאפל אצל "המיואש" המפורסם ברחוב פינסקר סמוך לכיכר דיזנגוף.

גיבוש העדה וההווי נוצרו בעיקר בטיולים הארוכים שנערכו באופן מסורתי בחופשת חנוכה ופסח, ובמחנות העבודה בקיבוצים בחופש הגדול. בטיולים השתתפו כל חניכי התנועה בארץ והם נמשכו 3 עד 6 ימים (תלוי בגיל) בשבילי מורשת בהרי ירושלים, מדבר יהודה הר הנגב והרי אילת. היינו מארגנים את הציוד (אוכל, כלים, מים, וציוד אישי) מבעוד יום בקן ובשעות הצהריים הגיעו המשאיות בעלות ספסלי העץ הארוכים ולקחו אותנו על ציודנו לנקודת ההתחלה של הטיול. בדרך כלל הגענו בחושך כדי להתחיל את המסע למחרת השכם בבוקר. הטיולים היו במסלולים קשים (רוח הפלמ"ח), סחבנו את התרמילים על גבנו כל הדרך והייתה משמעת מים של שתי מימיות ביום. את המשאיות פגשנו רק בסיום הטיול. בעליות התלולות היינו שרים שירי עידוד, עוזרים אחד לשני (בעיקר לבנות) והייתה תחרות בין העדות מי שר חזק יותר.

במחנות העבודה (שהחלו בשישית) גרנו בדרך כלל באולם גדול בקיבוץ המארח וישנו על מזרנים על הרצפה. עבדנו קשה בענפי החקלאות השונים ואכלנו בחדר האוכל הכללי עם חברי הקיבוץ. ככלל, העדפנו קיבוצים צעירים ולא אהבנו את הנוער המקומי בקיבוצים הותיקים שלרוב התעלם מנוכחותנו. המחנה נמשך כחודש רצוף ונוצר בו הווי מיוחד של סיפורים וצ'יזבטים על העבודה וחברי המשק, זוגות חדשים, תקלות משעשעות, ונוהגי שינה. בהסתכלות לאחור ברור לי שבמחנות העבודה התגבשה אהבתי לחקלאות וההחלטה לעסוק בכך כמקצוע בעתיד.

פרק חיי בקריית מאיר הסתיים עם נישואי לדניאלה אשתי, מעברנו לעיר רחובות לקראת לימודי בפקולטה לחקלאות, ושינוי שם משפחתנו מפופיסקי לבר יוסף לזכר אבי יוסף שנפטר צעיר מדי בשנת 1963.

הזוית האישית

סבא בני: נהנתי לפגוש קבוצת אנשים בעלי גיל דומה אך רקע שונה ולראות את תקופת ראשית המדינה, שהיא גם תקופת ילדותנו, כפי שהיא מצטירת בעיניהם. נהנתי גם לפגוש את הילדים- נכדינו, ולעקוב אחר תגובותיהם לסיפורי המורשת שלנו.

הנכד רועי: הסיפור של סבא היה מאד מענין ושונה מהחיים היום. היה מרגש לקרוא איפה שסבא גדל וגם הופתעתי שסבא זוכר את כל הפרטים הקטנים בילדות שלו ואני ממש רוצה ללכת עם סבא ולראות את כל המקומות שהוא תאר אחרי שתגמר הקורונה.