מאגר סיפורי מורשת

אני שולמית ישראל בת ליעקב ורחל הלוי. דור שביעי בארץ. נולדתי בשנת 1934.

בבית הוריי בחיפה חיינו באופן מסורתי בו חגגנו את חגי ישראל על פי המסורת היהודית. היו לי 7 אחים ואחיות: יהושע ז"ל, עליזה, רנה ז"ל, מרגלית ז"ל יהודה ולורה. גרתי בשכונת הדר הכרמל ברחוב בו חיו ביחד יהודים וערבים.

בבית הוריי דיברו מס' שפות (אבא שלי דבר 6 שפות שוטפות). בבית דיברו בעיקר בעברית, לדינו, ספרדית ואנגלית. כשהוריי רצו שלא נבין את שהם מדברים הם דיברו בספרדית.

למדתי בבי"ס "אליאנס" ובתיכון הריאלי בחיפה.

זיכרון חזק וטוב מילדותי הוא המשפחתיות. תמיד ציפיתי לימי שבת בו הוריי היו לוקחים את כל הילדים לטיול בחיק הטבע, דבר שעד היום אני מאד אוהבת לעשות. אני זוכרת שמאד אהבתי לאסוף אבנים מיוחדות וזהו תחביב שמלווה אותי עד היום. מאד אהבתי כילדה גם לשחק במשחקי ספורט ולשחות בים וגם כיום אני מאד נהנית להתאמן ולעסוק בספורט ובשחייה. דברים אלו מלווים אותי מן הילדות.

בסופי שבוע ובחגים היינו מתכנסים כל המשפחה – דודים ודודות לארוחה משותפת וטעימה שאמי הייתה מבשלת. אבי עסק במסחר ותרם רבות לקהילה היהודית.

אחי הבכור יהושוע (ז"ל) היה מלוחמי חרות ישראל (לח"י) ופעיל בתנועות המחתרת ובבריגדה היהודית. כינויו היה "זבולון". פעם הוא אפילו נתפס וישב 3 שנים בכלא "אריתראה" בבריטניה. אני זוכרת שהוא היה מסתיר בביתם של הוריי נשק שהיה עוזר ללוחמים במלחמה נגד הבריטים והערבים בארץ.

אנדרטת לח"י בפתח תקווה – ויקיפדיה

סיפור שלא אשכח מילדותי וקשור לנושא זה.

בהיותי בת כ- 14 אחי היה נוהג להסתיר מתחת לשמלה גדולה שלבשתי הרבה נשק ורימוני יד. ואני כילדה הייתי יוצאת מהבית ומעבירה נשק תחת בגדיי לעמדות של המחתרת. אני זוכרת שכילדה מאד פחדתי ורציתי לעזור ולהיות חלק מן המלחמה. כל משפחתי תמכה מאד בארגוני המחתרת ואף בבית הוריי נהגו לארוז כלי נשק ולהעביר אותם לכוחות הביטחון. בבית הוריי אף נהגו לקיים פגישות של בכירי המחתרת ושם היו מתקבלות החלטות על אסטרטגיית המאבק וכיצד לפעול.

בגלל היותנו דור שביעי בארץ ינקנו את חשיבות המדינה והמולדת. ישראל הייתה עבורנו הבית היחיד ולכן היה חשוב מאד לשמור עליה, לשחרר אותה מכיבוש ולהביא אותה לשלטון היהודים.

בהיותי בת  3 יצאתי עם אחי יהודה ואחותי רנה הגדולה לטייל בחוץ ליד הבית. לפתע עבר אוטו זבל שבו נהגו ערבים ובאופן מכוון הם הפילו את פח הזבל הגדול מן המתכת עלינו. אחי ואני הספקנו לברוח והפח הגדול והכבד נפל על אחותי רנה. הם ברחו מהמקום. כתוצאה מכך אחותי נהרגה במקום מול עינינו. נבהלנו ובכינו מאד ומיד רצנו הביתה לקרוא לאמא.

זו זכורה כתקופה מאד קשה בבית שליוותה את הוריי במשך תקופה ארוכה והחוויה הקשה מלווה אותי עד יום זה. מאז הפסקנו לבטוח בערבים שאיתם אבי היה ביחסי מסחר מאד הדוקים וכלל לא ציפינו לזה.

אני זוכרת שעם הקמת המדינה התחילו להגיע לארץ ניצולי השואה. אני הייתי אז בת 14 והייתי מדריכה בתנועת הנוער "מחנות העולים". חלק מהפעילויות שעשינו במסגרת התנועה היו טיפול בניצולי השואה וסיוע בקליטתם בארץ. אני זוכרת שאמא שלי מאד אהבה לארח אותם בביתינו בייחוד בשבתות ובחגים וכך הם חוו מחדש את תחושת המשפחתיות. חלקם נשארו חברים של המשפחה לאורך זמן.

את סבא הכרתי כשהייתי בת 20 במסיבה אצל חברים. סבא הגיע לארץ כניצול שואה. הוא איבד את כל משפחתו בשואה והגיע לארץ לקיבוץ עין חרוד. הוא לחם בפלמ"ח ושירת כקצין בצבא. הוא היה גדול ממני בהרבה שנים אבל בכל זאת התאהבנו. התחתנו כעבור שנתיים ב- 1956.

ביום חתונתנו

גרנו יחד בחיפה. סבא עבד כקבלן ואילו אני הייתי מורה. עם השנים פתחתי בית ספר למקצועות הפקידות  וניהלתי קריירה מצליחה בבית הספר כ- 40 שנה עד שפרשתי לפנסיה.

הזוית האישית

שלומית לוי: כיום אנו מתגוררים באשדוד סמוך לחוף הים. יש לנו 3 בנות, 9 נכדים מקסימים ואפילו נינה אחת.