מאגר סיפורי מורשת

סבתי נולדה בשנת 1951 ב – 23 לפברואר, ברמת גן. לאבא של סבתי קראו צבי, והוא היה בצבא במושב "חצבה". כאשר הוא סיים את השירות הצבאי הציעו לו לעבור למקום שנקרא "אילת", היא הייתה אז כפר קטן והיו שם צריפים. הציעו לו להיות המנהל של השקם (אז קנטינה), מקום שמשרתים חיילים.

עוברית לאילת

משפחתה של סבתי עברה לגור שם בעקבות אביה, וכל הצבא שהיה בסביבה קנו ממנו. סבתא שלי הייתה בת שנתיים ואח שלה, חיים, היה בן 5 והקנטינה של אבא שלהם הייתה בחוף הים. הם גרו בתחילה בצריף, ולאחר מכן הם עברו לבית עם חצר. באילת היה חם מאוד, לא היו מזגנים והיה מכשיר שהיה עוזר להם להתקרר, שנקרא "דזר קולר" – מקרר המדבר. מכשיר עשוי ממים וקש. המים הרטיבו את הקש והבית התקרר. כך הם הצליחו להתקרר.

המשפחה של סבתא שלי מאוד אהבה את הים באילת, הם היו נוסעים בשבת בג'יפ של אבא של סבתי לים. סבתי טוענת שהים היה הכיף הכי גדול באילת, אמה של סבתי, שקראו לה מרים, עבדה בנמל באילת וסבתא שלי וחיים למדו בבית ספר יסודי ליד הבית. היה להם רק בית קולנוע אחד באילת, וכולם ממש הסתערו עליו כדי לקנות כרטיסים. באילת היה אצטדיון שהרבה להקות צבאיות באו לשיר בו, והמשפחה של סבתא שלי הלכה הרבה לאצטדיון. סבתא שלי למדה בתיכון באילת, שהיה התיכון היחידי.

לאט לאט אילת התפתחה ונבנו בתי מלון ליד הים והקניונים התרחבו שם, ואילת הפכה להיות עיר תיירות יפה. היו סירות זכוכית על המים, והם נסעו לראות את הצדפים והאלמוגים ואמא של סבתא שלי צללה והביאה צדפים. היו זמנים יפים באילת וחיי חברה פעילים כי הם היו מעט אנשים באילת.

סבתי הייתה באילת עד גיל 18, עד לגיוס לצה"ל. ואחרי הצבא, סבתא שלי עזבה את אילת היא הכירה את סבא שלי, משה. הם התחתנו ונולדו להם 3 ילדים.

כיום, סבתא וסבא שלי גרים ברמת גן, ואני הנכדה שלהם.

הזוית האישית

אור: ממש נהניתי מהעבודה עם סבתי, ולמדתי הרבה על ילדותה ועל אילת. למדתי על הסיפור של כיבוש אילת והנפת דגל הדיו, ולמדתי איך הם הסתדרו שם בלי מזגן. אני מאוד אוהבת את סבתי והיה לי כיף לעבוד איתה.