מאגר סיפורי מורשת

ילדותה של סבתא רבתא בירושלים (בת 94)

1922 – 1948

משפחתי

הוריי הגיעו לארץ מפרס (איראן של היום) בשנת 1900 בערך והשתכנו בירושלים בשכונת 'משכנות'.אני נולדתי ב-1922. היינו שלושה אחים ושלוש אחיות, ואני הייתי הקטנה ביותר.

חימום ותאורה בירושלים שנות ה-30. באותה תקופה לא היה חשמל. בבתים היו מנורות נפט, עשינו את השיעורים ליד מנורת נפט וגם ברחובות היו פנסים על נפט. היה אדם שהיה אחראי להדליק את הפנסים. את האוכל בישלו על פתיליות או פרימוסים.

אספקת מים – בורות מים

היו בעיר בורות מים שבהם הצטברו מים מהגשם דרך המרזבים על הגגות ובחצר. את המים שאבו בעזרת דלי שהיה קשור בחבל. אספקת מים בתקופת הבריטים. הבריטים העבירו מים בצינורות מהמעיינות שבסביבה, והעמידו ברז ליד קבוצת בתים. פעמיים בשבוע פתחו את הברז, וכל השכנים העמידו פחים בתור ארוך. אני ואחותי מרגלית עמדנו בתור, וכשהגענו לברז אחת מאתנו רצה לקרוא לאמא כדי לסחוב את הפחים.אמא מילאה בבית ג'ארה (כד גדול מחרס).

שעות הפנאי פעם

רדיו היה רק למעט אנשים, על טלויזיה בכלל לא שמענו. לכן כל ילדי השכונה שיחקו יחד בתופסת, מחבואים, וקפיצות בחבל. במשחק המחבואים התחבאנו מאחורי דלתות של השכנים שכולן היו פתוחות.

צעצועים

הכנו משחקים לבד כמו ה"ווקי טוקי" שבתמונה. משרוקית עשינו מגוגואים, פיזרנו על אבן מעט חול עם מעט מים ושפשפנו את הגוגו עד שנעשה חור בשני הצדדים והוצאנו את הפנים של הגוגו עם מסמר – והרי לכם משרוקית

פרעות תרפ"ט

בגיל 6 עזבנו את שכונת 'משכנות' לשכונה חדשה: 'נחלת אחים'. במאורעות תרפ"ט (1929) ירו עלינו מכפר ערבי שעל הגבעה, כיום נמצאת שם הכנסת. בגלל שהבית היה בקצה השכונה (ליד גן סאקר-כיום), ואבא היה מגויס להגנה, אמא לקחה אותנו לבית של חברים במרכז העיר. באו אנשים מההגנה ואמרו שאם לא נחזור לבית, הם יישרפו לנו אותו ואם נחזור הם יגנו עלינו.לכן חזרנו הביתה.

טיול לואדי

כשהייתי בכיתה ה', יצאתי עם הכיתה שלי לטיול לאחד הוואדיות. על ההר למעלה עמדו נערים ערבים ויידו בנו אבנים.המורה, שתמיד הלך עם מקל הליכה, הרים את המקל כאילו זה רובה, והנערים ברחו.

טיול למצדה

השתתפתי בטיול הראשון של הנוער העובד והלומד למצדה. במשך חמישה ימים הלכנו ברגל מחברון לים- המלח ומשם עלינו למצדה בשביל הנחש. בקטע העליון, שהיה מאוד תלול, טיפסנו בחבלים. אותי כינו "הגדייה" כי טיפסתי בקלות מאבן לאבן.

בית הבראה "אָרְזָה" ב"מוֹצָא"

בגיל 23 – 18 עבדתי בבית הבראה אָרְזה בהרי ירושלים, לשם באו בעיקר אנשים אחרי מחלות וגם ראשי היישוב ושחקני הבימה. שם הכרתי את בעלי לעתיד יצחק שבא להחלמה אחרי אולקוס.

הצבעת האו"ם

בכ"ט בנובמבר 1947 הצביעו באו"ם על הקמת מדינה יהודית. בזמן ההצבעה עמדנו מאחורי חלון בית שהיה להם רדיו ושמענו את הספירה של חברי האו"ם. היה מתח גדול  אמרו yes ,yes ,no. מיד אחרי ההצבעה כולם יצאו לרקוד ברחובות

מלחמת השחרור

מיד אחרי ההצבעה באו"ם פרצה המלחמה עם הערבים, כי הם לא הסכימו לחלוקה של הארץ לפי החלטת האו"ם.

המצור על ירושלים

עזבתי את ירושלים באחת מהשיירות האחרונות לפני המצור כדי להתחתן עם יצחק. הבחורות החביאו במעיל חלקים של רובים כי הבריטים לא חיפשו על נשים. במחסום הבריטים בדקו את כל הגברים. כשעברנו את המחסום, אנשי ההגנה אספו מאתנו את החלקים והרכיבו את הרובים.בשער הגיא, ערבי על אופנוע חסם את הכביש. הערבים מההרים ירו עלינו. המאבטחים אמרו לנהג להמשיך לנסוע.

מאז ועד היום

ביציאה מירושלים נסענו לאחי בפתח-תקווה להתחתן ומשם לקיבוץ 'העוגן' שיצחק היה חבר בו. שנה אחרי זה נולד בני צפריר סבא של עמית ומיד אח"כ הקיבוץ עלה לקרקע בעמק חפר. נולדו לי עוד שתי בנות רינה ותמי. אחרי 15 שנה בשנת  1963 עברנו לבית יצחק, שם אני גרה עד היום. בעלי יצחק נפטר ב 1997, לפני 19 שנה. יש לי 3 ילדים 4 נכדים ו- 4 נינים – בינתיים. בזכותם אני סבתא מאושרת.

 הזוית האישית

משוב של החניכה אהובה "נהניתי מזה שעמית שולט יפה במחשב, ושהוא מתעניין בכל הסיפור. הכי כיף לעבוד עם עמית".

משוב של החונך עמית "אני נהניתי ללמוד איך היו החיים של סבתא כשהיא הייתה קטנה, ולשמוע איך היא התמודדה עם כל מיני אירועים שלמדתי עליהם כהיסטוריה. הכי נהניתי כשסבתא הסכימה לספר לי עוד קצת".