מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה מן, ואני סבתא של חסי.

אני קרויה לאה, על שם סבתא שלי שנספתה בשואה. נולדתי בא' שבט 1943- תש"ג להוריי משפחת בש בבוקרשט שברומניה .

ילדותי

כשהייתי בגן, פרצה מגיפה של שיתוק ילדים שהתפשטה בגנים באזור בו גרנו. משרד הבריאות קבע שחובתם של הגננות בגן לתת לילדות בכל יום תרופה אותה הכינו משמן דגים. בכל בוקר כשאמי הייתה מביאה אותי לגן, הייתי מיד בורחת. הסייעת בגן הייתה רודפת אחריי, תופסת אותי, שמה אותי על הברכיים שלה, ובכוח מכניסה לי את התרופה לפה.

בכיתה א' הייתי עצלנית ולא למדתי. אם אימא שלי לא הייתה יושבת איתי לא הייתי לומדת. היו לי צמות ופעם אחת אימא שלי התעצבנה שלא למדתי, אז היא גזרה לי את הצמות ומאז התחלתי ללמוד. לבית ספר היינו צריכים ללכת כל יום, גם בשבת. בבית הספר היסודי השתדלנו לא לכתוב, אבל היינו חייבים להתנהל ביום שבת או חג כמו ביום רגיל.

הייתי תלמידה מופרעת. למשל, היה לי מחנך שלימד אותנו מקצועות שלא אהבתי, אז תמיד במקצועות האלה הפרעתי לו בכיתה ולא אפשרתי לו ללמד. המורה היה מתעצבן עלי מאד אבל אף פעם לא הצליח לתפוס אותי. התחמקתי משיעורי התעמלות ומשיעורי ציור. אך התעודה שלי הייתה מצוינת.

בראשון באפריל, היה נהוג אצלנו לעשות מתיחות למורות. הייתה לי מורה אחת שהייתה מופיעה כל יום עם בגד אחר, הכיתה שלי הייתה מורכבת ברובה מילדים עניים כך, שזה מאד בלט והרגיז אותנו.

באותו יום החלטנו שאנחנו צריכים ללמד אותה לקח. עלי הוטלה המשימה. לקחתי דבק מגע ומרחתי על הכיסא בחלק האחורי. המורה התיישבה, וכשהיא קמה מהכיסא, החצאית נקרעה וחלק מהחצאית נשאר דבוק על הכיסא. היא הבינה שאני עשיתי את זה והענישה אותי, אבל את הלקח היא למדה ומאותו יום היא לא באה כל כך מגונדרת.

אני השנייה במשפחה, יש לי אחות אחת. אף פעם לא קיבלתי יחס מיוחד. כשהייתי קטנה אימא שלי הייתה שולחת אותי לקניות.  את העודף אף פעם לא החזרתי לה. הייתי שומרת עליו עד שהיה לי הרבה, אז הייתי נכנסת לקונדיטוריה וקונה לעצמי עוגה.

סבל היהודים ברומניה שאחרי המלחמה

בתום מלחמת העולם השנייה ועם כניסת הצבא האדום הרוסי לשטחה של רומניה כחיל כיבוש, תפסה המפלגה הקומוניסטית את השלטון ברומניה בחסותה של ברית המועצות. ומאז הונהג משטר דיקטטורי. השלטון נהג בשיטות של דיכוי וריגול באמצעות המשטרה החשאית. לשוטרי משטרה זו היו מדים שונים משל השוטרים הרגילים. כשהיינו רואים שוטר במדים של המשטרה החשאית היינו בורחים למדרכה ממול, מרוב פחד.

המשטרה החשאית הייתה מופיעה מידי פעם בביתנו ולוקחת את אבא שלי באופן פתאומי וללא סיבה למקום בלתי ידוע. כמה שניסינו לברר היכן הוא, הם סרבו לגלות לנו. רק כעבור מספר ימים הוא היה חוזר חבול ומוכה בכל גופו. בנוסף, היה לנו שכן גוי, שהיה מידי פעם מכה את אבא שלי כשהיה עצבני, הוא היה פורק עליו את זעמו. גרנו קרוב לכנסייה, היות שהכומר ידע שאנחנו יהודיות הוא היה יוצא מידי פעם עם "מים קדושים" ורודף אחרינו כדי להשפריץ עלינו מים ואנחנו היינו בורחות.

המשפחה בתקופת המלחמה

באחת ההפצצות במהלך המלחמה, השכנה שלנו (גויה) סחבה אותנו למקלט שלה. באותו רגע שנכנסנו למקלט שלה נפלה פצצה על המקלט שלנו ואז הבנו שניצלנו בנס.

הסבתא מצד אימא הייתה אימצה בחורה, שהגרמנים ימ"ש שלחו אותם בסלקציה את הסבתא למות ואת הבת לחיים. אחרי המלחמה סבתא אימצה אותה לבת. בתקופת המלחמה אבא שלי שימש כמתורגמן אצל הגרמנים. כשהמשפחה שלו הגיעה למחנה שלחו את המשפחה למות. גם אבי הלך איתם. אך הגרמנים לא רצו שילך כי לא יהיה להם מתורגמן כך כל המשפחה ניצלה בזכותו.

ההורים

אימא שלי הייתה נכדה של ראש הקהילה. להורים של אבא שלי היה אטליז, סבתא תמיד עזרה לסבא בקצביה. בימי שישי היא לא הייתה באה לעזור לסבא, אלא לוקחת בשר ומחלקת לעניים. כל הדודים ז"ל היו בוגרי ישיבת חת"ם סופר. לסבתא קראו פרידא.

עלייה לארץ

עליתי לארץ בשנת 1958 כשהייתי בת 15 עם כל המשפחה. נסענו מבוקרשט עם הרכבת עד לווינה ומשם הגענו לאיטליה והפלגנו באנייה ארצה. בארץ היה לנו בן דוד שגר בתל אביב והלכנו לבקר אותו. ראינו שהוא מדבר עם שוטר ומרוב פחד משוטרים ברומניה, ברחנו כל עוד נפשנו בנו.

אחרי שלמדתי עברית באולפן, נכנסתי דרך עלית הנוער ל"כפר חסידים". שם למדתי בבית ספר חקלאי, עשיתי בגרות חקלאית וגם בגרות רגילה והתגייסתי לצבא ובגיל 19 וחצי התחתנתי.

היום ב"ה יש לי ילדים ונכדים ואני רווה מהם הרבה נחת.

הזוית האישית

חסי: תודה לך סבתא, סיפור הילדות שלך מרתק ומעשיר. הרבה בריאות ונחת.