מאגר סיפורי מורשת

שמי גולייט יוסף נולדתי וגדלתי בעיראק – בעיר כרכור עיר יפה ומפוארת.

ילדותי בעיראק

אני זוכרת את השכונה בה גרנו, היינו הולכים לבקר אחד את השני במשך היום. בלילה היינו מפחדים לצאת, כדאי שלא יציקו לנו. היינו משחקים במשחקי חוץ: בחבל, חמישה אבנים, גולות, גרעיני משמשים שנקראו גוגואים. בבית כשהייתי קטנה הייתי משחקת גם בבובות. לא היינו הולכים בלילות למקומות רחוקים למשל לדודים או חברים, כי בלילה היו מפחדים לצאת.

שגדלתי נרשמתי לבית הספר של ערבים, אני לא אהבתי את בית ספר הזה בגלל הערבים. לא הייתה ברירה כי בבית ספר זה למדו ביחד ערבים ויהודים, היינו לומדים שם רק בשפה הערבית, כי אסור היה ללמד עברית וממש לא רציתי ללמוד שם. אחר כך עברתי לבית ספר אחר, שבו יותר נהניתי, שם נתנו לנו גם משחקים וכל מיני עבודות שאהבתי לעשות.

 בצעירותי

זוכרת שפעם אחת, כשהייתי בת עשר הלכתי לדודים שלי בצהריים, ברחוב עברו בדיוק אנשים עם חמורים, על החומורים הם העבירו שקי מלט לבנייה, ופתאום שפכו לי מלט על הפנים ולא יכולתי לפתוח את העיניים, בדרך הייתה שם תחנת משטרה ונכנסתי לתחנה ושם השוטרים נתנו לי לשטוף את העין והושיבו אותי ושאלו אותי אם אני  מכירה את מי שעשה את זה, עניתי כמובן שאני לא מכירה ולאחר שנרגעתי הלכתי הבייתה.

עליתי לארץ ישראל

עליתי לארץ ישראל בגיל 14. לפני שעברנו מכרכור לעיר ברדד לקחו לנו את הבית, את האוכל, את כל הרכוש שלנו וגם את החנות של אבא שלי. ההורי היה זהב רב, גם את זה החרימו. עברנו מהעיר שלנו מכרכור לעיר אחרת ששמה ברדד. שם הלכנו לבית הכנסת ונשארנו שם שלושה ימים. יכולנו לקחת איתנו רק את הבגדים שלנו. משם עלינו לארץ ישראל באווירון שבו טסנו לישראל. בארץ העבירו אותנו למחנה עלייה ואחר כך פיזרו את כל העולים שהיגיעו מעיראק למעברות באהלים, כל אחד בעיר אחרת, אנחנו הועברנו לעיר טברייה. במהלך החודשים והשנים, לאט לאט הסתגלנו, קנינו בית ולמדנו לחיות בארץ החדשה שלנו בישראל.

הזוית האישית

הנכדה יובל: היה לי כיף לעבוד עם סבתא שלי, למדתי עלייה ועל העלייה שלה המון. היה לנו זמן איכות ביחד.

סבתא גולייט: היה לי כיף עם נכדתי, יובלי, לספר לה עליי ועל כל הדברים שהיו בילדותי ולחוות איתה הכל. היה לנו ביחד זמן איכות.