מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1949 במסגרת מבצע "מרבד הקסמים" עלו הוריי שלמה ויהודית לאחר נישואיהם מהעיר מהאצ'ר שבצפון תימן לישראל.

כשנחתו בישראל כעולים חדשים, היו צריכים לרשום אותם ולתת להם תעודת זהות ושאלו את אבא שלי מה שמו ומה שם המשפחה שלו. אבא שלי שלא הבין את השאלה (כי בתימן אין דבר כזה שם משפחה, יש שם האבא או הסבא) ענה שהוא שלמה בן סליימן סלומי, אז הפקידים כתבו סלומי ומאז זה שם המשפחה שלנו. כשאבא שלי עלה לארץ אמרו לו להוריד את הפאות והכיפה. אבא שלי היה מנומס ורצו לתת לו עבודה מכובדת אך רק מי שהוריד את הפאות היה מקבל פנקס אדום. לאבא שלי נתנו פנקס כחול כי הוא לא רצה להוריד את הפאות אז נתנו לו עבודה קשה בפרדס.

סבתא תינוקת עם אבא שלה

בהתחלה הגיעו ההורים שלי למרכז הקליטה של העולים מתימן בראש העין. שם גרו יחד באוהלים עם משפחות נוספות. לאחר כשבועיים העבירו אותם למחנה עולים בגלבוע שנקרא נורית על שם הכפר הערבי נוריס שהיה שם עד מלחמת השחרור. בשנת 1951 נולדתי כבת הבכורה בבית חולים בעפולה (היום- "העמק").

אמא של סבתא – סבתא יהודית

גרנו בצריף בהתיישבות "נוריס", שהיום נקראת מושב נורית. לא היה לנו ברז מים בתוך הצריף וגם שירותים. היה ברז מרכזי עם דלי והיינו באים לקחת מים בשביל להתקלח. את המים היינו מחממים בפרימוס. אני זוכרת שיום אחד הייתה רוח חזקה והגג של הצריף עף.

המגורים בנורית היו משותפים ולא קלים, ולכן כשהייתי בת 5, בשנת 1956, עברנו לכפר חסידים, אני משפחתי ושתי אחיותיי רבקה ושרה. איתנו עברו גם הרבה קרובי משפחה כי נבנו בדיוק השיכונים שם והוקמה שכונת משכנות. לא היה מספיק אוכל לכן קיבלנו תלושי מזון.

פנקס מזון של סבא שלמה

פנקס מזון של סבתא אסתר

לא היה גז בבית אז חיממנו אוכל בפתיליה. גם מקרר לא היה. היה לנו ארגז של קרח היינו שמים את האוכל בארגז. את החלב קנינו מהחלבן בבקבוקי זכוכית שכל פעם היינו צריכים להחזיר בסל רשת. אני זוכרת שבחלב למעלה היתה שמנת, כי אז לא מהלו אותו במים. השמנת הזו היתה ממש טעימה. היינו אוכלים לחם עם מרגרינה וקצת סוכר או קצת סחוג. העגלון היה מוכר נפט, קרח וחלב. אמא שלי הייתה הולכת לאסוף הרבה עצים כדי להדליק את התנור בשביל להכין פיתות.

פתיליה

כל ערב אמא הייתה מכבסת את הבגדים על פרימוס ופתיליה לפני שהיה גז.

פרימוס

פתיליה של שבת

אני זוכרת שהיה אוטובוס עם קבינה (תא קדמי כמו במשאיות) והיינו פותחים את הדלת של האוטובוס עם היד. לפני שהיה אוטובוס היו משאיות עם ספסלי עץ. היינו נוסעים במשאית כזו כשהיינו נוסעים מנורית לעפולה להצטלם בצלמניה. היינו מתלבשים יפה במיוחד בשביל להצטלם. היה גם צלם שמגיע ומסתובב בבתים ומצלם ואחר כך חוזר עם התמונות שפיתח.

סבתא רבתא יהודית וסבתא אסתר

כשאמא שלי כרעה ללדת, סבתא עזרה לה ללדת. באותו יום הייתה חתונה של אחד התושבים. אמא שלי עלתה למשאית ההסעה לחתונה שחנתה ליד עם התינוק שעכשיו נולד (נתן אחי) ולקחו אותה לביה"ח במשאית הזו עם החוגגים של החתונה.

בכל שנות ילדותי ונערותי גרתי בכפר חסידים. לאחר החתונה בגיל 17.5 עברה לפרדס חנה. כל הילדים היו משחקים משחקי חברה תמיד ביחד. היינו מייצרים את הצעצועים. למשל כדור עשוי מגרביים.

סבתא עם האחים שלה

בבית ילדותי היו שני חדרים לשבעה ילדים, כל אחד גידל לול תרנגולות וגידל בחצר את כל הירקות. אפילו חיטה שאבא היה קוצר וטוחן.

 מגל ומגשי נצרים

לא ברור עד היום מאיפה השיגו את הזרעים, איך הצליחו לתחזק את הגינות האלו ועוד לגדל בהם גידולים שאפשר לחיות מהם. אבא עבד בבניין בחיפה. בדרך הביתה היה נוסע לשוק תלפיות וקונה מצרכים לתבלינים ובבית היה כותש במכתש ועלי את התבלינים. היה קונה גם כלי בית. כלי האוכל היו ממתכת

מכתש ועלי

קעריות מתכת

למטה, מעבר לבית, היו שדות שלמים ומעובדים. אחרי הקציר אמא שלי היתה באה עם סל מלא תירס, חיטה, ממש לקט שכחה ופאה. את הגרגרים של החיטה היתה שמה בכברה הגדולה, מנערת והמוץ היה יוצא לקראת הטחינה.

כברה ונפה

למדתי בביה"ס הרוא"ה שהיה צמוד לבית. כל הילדות היו הולכות עם מטפחת בלי קישוטים לשיער ובלי עיצובים מיוחדים. אוספים את השיער במטפחת וזהו. בהפסקה הייתי רצה הביתה להכין את העוף לאחר השחיטה כדי שאמא שלי כשהיא חוזרת היא תוכל לבשל אותו.

אהבתי במיוחד את שיעורי טבע. היינו מגדלים גידולים חקלאיים בערוגות, ועם המורה לטבע היינו יוצאים לטיולים אחרי הלימודים. לפני הלימודים כל בוקר היינו עומדים בשורות במגרש, עושים התעמלות בוקר, שרים את ההמנון של ביה"ס ורק אז הולכים לכיתות. ואיך שהמורה היה נכנס היה צריך לעמוד, ורק כשהוא אומר שאפשר לשבת היינו מתיישבים.

מתוך אוסף שירים שכתבתי על דוד המלך

הזוית האישית

הנכד יהב: נהניתי ולמדתי הרבה על סבתא. עשה לי טוב שהסיפור של סבתא מפורסם וכולם יכולים לראות אותו. אני גאה בסבתא שלי!!