מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמי ברק. נולדתי בעיר חיפה בשנת 1952 בבית חולים "אימהות". גרנו בשכונת "חוף שמן" ולידנו גרו סבי וסבתי נעמה ואהרון.

סבא אהרון היה דייג, והייתה לנו סירה. כבר כשהייתי בת שלוש, יצאתי איתו לדוג ביחד עם כלבי, גריפ. תפקידי היה להשליך אבנים מעבר לרשת שהייתה במים,  בכדי שהדגים יברחו לכיוון הרשת ויתפסו בה. כשהלכתי לגן הילדים, הגננת  החליטה לכנות אותי בשם נעמי ושם זה מלווה אותי עד היום.

למדתי בבית ספר "צפרירים" שהיה מאוד רחוק מביתי, יצאנו בכל בוקר בשעה שבע, ועברנו ליד מאפיה גדולה בשם "מאפיית כץ", שהייתה מפיצה לחמים לכל העיר חיפה. במאפיה היה אופה שבכל בוקר הוציא לנו כיכר לחם שחור מחוץ לחלון. אכלנו את הלחם הטרי כל הדרך לבית הספר. בכיתה א' בכיתי מאוד ולא רציתי להישאר בבית הספר. בכיתה ג' עברנו לשכונת בת – גלים ולמדתי בבית ספר "בת גלים". באותה תקופה בישלו צהריים בבית הספר, ואנו היינו תורנים יום שלם במטבח בית הספר. היו לנו שיעורי תזונה ושיעורי מלאכה, הבנים למדו נגרות והבנות למדו רקמה. אני זוכרת שרקמתי על חולצה לבנה. פעם בשבוע נסענו לכפר גלים ללמוד חקלאות. למדתי בבית הספר הזה, עד כיתה ח' ואחר כך עברנו לתיכון, בתיכון לא הייתה לנו תלבושת אחידה. בתקופת התיכון הלכתי לתנועת הנוער העובד.

זכור לי איך יום אחד, שמו ליד ביתי את אוניית המעפילים "אף על פי כן", אהבנו לעלות על האנייה ולשחק בה. ליד ביתי הייתה מסילת ברזל. מדי תקופה היו מחליפים את האדנים שהיו עשויים מעץ. כל ילדי השכונה אספו את האדנים, בנינו מהם רפסודה ויצאנו  להפלגות, הים התיכון היה מאוד קרוב לביתי. אני זוכרת שהיינו עולים למערת אליהו, שהייתה ממש מול הבית שלנו, מחפשים ואוספים דברים שאנשים איבדו או השאירו.

לפעמים הייתי הולכת עם אימי לקניות בשוק. אימי הייתה קונה לי זיתים ירוקים בשקית במקום ממתקים. חנות המכולת השכונתית הייתה בשכונת עין – הים, ובכדי להגיע אליה, הייתי צריכה לעבור את מסילת הרכבת וגם הכביש הראשי חיפה תל אביב (כביש החוף). יום אחד בעת שחציתי את מסילת הרכבת, הרכבת התקרבה אלי, כשהייתי בדיוק באמצע המסילה. מרוב פחד לא יכולתי לזוז. לפתע שמעתי צעקה: "נעמי תקפצי" ואז קבלתי אומץ, קפצתי לצד, והרכבת עברה.

אבי שבתאי עבד בנמל חיפה. לאחר מכן הוא עזב את העבודה, וקנה חנות מכולת. עזרתי להורי בעבודה בחנות, בכל יום אחר הצהריים. שם גם הכנתי את שיעורי הבית. בכיתה ו' התחלתי ללמוד אנגלית. לא הצלחתי ללמוד את השפה ולהורי לא היה כסף למורה פרטי. לאחר כיתה ח' עברתי ללמוד בתיכון "אורט אסיף" ולמדתי מזכירות. באותה התקופה הכרתי את מי שהיה בעלי. הוא הגיע לתקן קטנוע ליד חנות המכולת של הורי, ומצאנו חן אחד בעיני השנייה. אחרי זמן מה נשאנו, ונולדו לנו שלושה ילדים: ציפי, יעל וארז שהוא אבא של נעמה נכדתי. לא התגייסתי לצבא מכיוון שנישאתי. עבדתי במשרד עורכי דין במשך 15 שנה. לאחר מכן עברתי לעבוד בטכניון במכון הטכנולוגי לישראל, שם עבדתי במשך 40 שנה.

ב – 15 השנים האחרונות לעבודתי בטכניון, עבדתי  במשרד קבלה ורישום, שם נתתי יעוץ למועמדים על אפשרויות הקבלה לטכניון. בגיל 67 פרשתי לגמלאות. כיום אני בפנסיה.

הזוית האישית

הסיפור נכתב במסגרת פעילות הקשר הרב דורי