מאגר סיפורי מורשת

שמי נלי לוי, נולדתי בשנת 1953, גדלתי בבית נורמלי ורגיל בשכונת בית הכרם בירושלים. אבי היה שוטר ואחראי על מחלקת התנועה, ואמי הייתה אחות בבית החולים שערי צדק. יש לי אח הגדול ממני בשלוש שנים, ושמו רמי.

למדתי בבית הספר היסודי אגרון. בכיתה א' היו בבית ספרי יותר מדי תלמידים ולכן חילקו אותנו לשתי משמרות לימוד: משמרת ראשונה בין השעות 8:00-12:00 ומשמרת שניה בין השעות 12:00-16:00. אני למדתי במשמרת השניה וכך גם אחי רמי, שהיה מלווה אותי הלוך וחזור לבית הספר והביתה. נהגנו לשחק במשחקי ילדות כמו חמש אבנים, חבל, גומי ומשחקי ריצה.

בסוף בית הספר היסודי הצטרפתי לצופים, לשבט "היובל", ושם היו גם רוב חברי. אהבתי מאוד את הפעילויות בצופים והתמדתי בהם עד סוף התיכון, שם למדנו לקשור קשרים, לבשל בתנאי שטח, יצאנו לטיולים רבים והתנדבנו עם ילדים נכים. אני זוכרת במיוחד את המורה ויקטוריה מבית הספר יפה נוף אליו עברתי, ומאוחר יותר הגעתי לתיכון בויאר. למדנו מקצועות רגילים, כמו היום, אך הכבוד למורים היה רב ונהגנו לקרוא להם "מורי" ו"מורתי" .

בכיתה י' עברתי ללמוד בפנימיה בקרית ענבים, זאת למרות שרוב ילדי הפנימיה באו מבתים הרוסים, ואני הגעתי מבית טוב. הוריי הבינו שהלימודים בפנימייה הקיבוצית והחברתית מתאימים לי יותר. בפנימיה למדנו בתיכון האזורי ועבדנו בענפי המשק בקיבוץ. אני קיבלתי לבקשתי את העבודה בבתי התינוקות של הקיבוץ ואהבתי מאוד את הטיפול והעבודה עם הילדים. הייתי טובה בזה מאוד, ובכיתה י"ב אפילו קיבלתי תפקיד האחראית על בית התינוקות. היה לי חשוב מאוד לסיים תיכון יחד עם כל חברי מהצופים, ולהתגייס יחד איתם לגרעין הנח"ל המשותף ולהיאחזות. אכן התגייסנו, ועד היום אני שומרת על קשר עם חברותי מגדוד "העמק" בצופים ובגרעין הנח"ל.

הזוית האישית

ברק: נהניתי לדבר עם סבתי, בגלל משבר הקורונה דיברנו הרבה בטלפון, ואני מקווה שזה ימשיך.