מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בארץ בשנת 1953 בבית החולים הלל יפה בחדרה,  להורים שהגיעו בגיל הבגרות לארץ בהמלצת הסוכנות היהודית, מחלקת עליית הנוער. נולדתי אחרי שהוריי התחתנו, שלישית אחרי שני אחים.

אני עדיין זוכרת שב-1956, כשהייתי בת 3 וחצי, שהדוור הגיע עם ילקוט עור חום ענק שהיה מפורסם מאוד אז, ואיתו מברק שבו כתוב שאבי שלי נפצע קשה מאוד במצע קדש שגם נקרא: "מלחמת סיני". אבי חטף כדור שחצה את הגב, דילג על עמוד השדרה ועף החוצה דרך המותן.

היו אלה ימים לא קלים אחרי שאבי נפצע, מבחינת תחבורה ויצירת תקשורת. אני זוכרת בקושי רב את שאר הפרטים אך אני זוכרת שביקשתי מאמא שלי לקחת אותי לראות את אבי בבית החולים תל-השומר, שאז היה בו רק שני ביתנים. אני ושני אחיי היינו צריכים לעזור לאמי בגלל כל הקושי בעבודות הקטיף בשדה שהיה לנו בתל-מונד. אבי התאושש בשנת 1960 אחרי מספר רב של ניתוחים.

כשהייתי בת 5 וחצי עברנו לחולון ושם לראשונה ראיתי בניינים של 4 קומות, לא הבנתי מה זה כי גרנו באזור של פרדסים ובתים בסגנון קיבוצי כזה והייתי המומה לראות מדרגות ומרפסות ולכן שאלתי את הוריי איך מגיעים למרפסת. קצת זמן לאחר מכן, עובדים של פגועי צה"ל המליצו לנו לעבור לקיבוץ. לכן עברנו לקיבוץ דגניה א'.

בשנת 1973 הגעתי לגיל גיוס והתגייסתי לחיל המודיעין. עשיתי שירות מלא ולאחר מכן הכרתי  את הגבר שהפך לסבא של יאיר. הכל הפך להיות רגיל וחיים סטנדרטיים כמו בכל משפחה, נולדו לי שני ילדים, קארין (אמא של יאיר וירדן) ולירון. הם היו ילדים נהדרים, אחראים, מסורים ומצטיינים בלימודים.

הרדיו של פעם

הזוית האישית

הנכד יאיר: אני ממש נהניתי להיות עם סבתא בגלל שהיא לימדה אותי דברים חדשים ומעניינים שלא ידעתי עליהם. הסיפור שלה הוא מעניין מאוד. גם היה חסר לי זמן איכות איתה.

סבתא דליה: מפגשי תכנית הקשר הרב דורי, בהנחייתה של בתאל, תרמו לי מבחינת זמן איכות עם יאיר והעלו בי נוסטלגיה שריגשה אותי מאוד. גם הסיפורים של המשפחות האחרות עניינו וריגשו אותי מאוד. רעיון זה מעולה!