מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותה של בלה סופרין במושב ביתן אהרון

בלה ועדן
בלה בבית ספר לאחיות
הקמתי את ועד האחיות בבית החולים והייתי היו"ר שלו מספר שנים.

הוריי מיה ואליעזר קרבצקי ז"ל, היו בין המתיישבים הראשונים שהקימו את מושב ביתן אהרון שבעמק חפר. בבואם היה כפר גבעות שוממות, ביצות עם יתושי מלריה, הם שתלו חורשות אקליפטוסים בכדי לייבש את הביצות והתחילו לבנות את בתיהם. בתקופה הראשונה, המתיישבים הראשונים גרו בבית ראשונים שנמצא על הגבעה המשקיפה לכפר, בית זה נבנה בזמנו על יד שייך ערבי, שברח כשהיהודים הגיעו.
 
התושבים הראשונים היו חדורים ברוח חלוציות להקים מדינה ולהתיישב בה. בתחילה גרו הוריי בחדר ללא שירותים, מקלחת ומטבח. אך לאט לאט עם חלוף השנים נוספו חדרים אלה ועוד. כמובן שלא היה מקרר.בתקופה הראשונה היה עובר בכפר מוכר קרח עם סוס ועגלה והמתיישבים היו קונים אצלו קרח, עוטפים אותו בשק, ממלאים במזון ומניחים בגיגית מפח. אחרי שנים קנו מקרר שאת בלוק הקרח שמו בו. מקרר החשמל הראשון נקנה מכסף שהוריי קיבלו מהעגל (צאצא של פרה), שאני כילדה גידלתי אותו במשך חודשים וכשגיליתי שמכרו אותו התאבלתי על כך תקופה ארוכה.
 
המתיישבים נטעו פרדסים של תפוזים והקימו לולים לעופות, דירים לעזים ורפתות לפרות. גנון, גן, בית ספר יסודי, חטיבה ותיכון למדנו בכפר ויתקין. אני זוכרת את היום בו הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה, איזו שמחה גדולה הייתה, רצנו בכפר, רקדנו, שרנו והנפנו דגלים.בילדותי לא היו מכוניות כמו היום ואבי ז"ל, הביא אותנו לגני הילדים בעגלה רתומה לחמור, מאוחר יותר עגלה רתומה לפרד, ולבסוף עגלה רתומה לסוס.
 
לאחר כמה שנים בבית הספר היסודי היינו חוזרים הביתה ברגל, מרחק של כ-4 ק'מ, אבל היה כיף. היינו בדרך מטפסים על עץ תות עם פרי אדום, וזוללים את כל הפרי שיש עליו. הלכנו על הגבעות, עליהן היו עצי דומים, עם פרי כתום קטן וגרעין גדול וטעים מאוד. על הגבעות צמחו נרקיסים, רקפות, כלניות, חצבים והיינו קוטפים את כל אלה ומביאים להורים זרי פרחים פרחוניים ומקסימים (זה היה לפני שאסור היה לקטוף את פרחי הבר).
 
בילדותינו, היינו עוזרים להורים במשק החקלאי, מחלקים תערובת לעופות, אוספים ביצים, נותנים אוכל ומים לאפרוחים שגדלו בבית אימון (המקום בו האפרוחים גדלו לפרגיות ואחר כך לתרנגולות שמטילות ביצים). היה פרדס עם קלמנטינות ותפוזים וכשהגיעה העונה  עזרנו להורים לקטוף את הפרי ולהעביר לבית האריזה. בנוסף ההורים גידלו ליד מסילת הברזל, באדמה הכבדה, לסירוגין, עגבניות, בוטנים, תפוחי אדמה, תירס וכמובן אנו הילדים היינו שותפים בכל.!!!
 
עם כל זה היינו ילדים מאושרים ושמחים. היה זמן לשחק בקלאס, תופסת, בגולות, כדורגל, ולעשות כל מיני מעשי קונדס שכל הילדים עושים, כמו למשל היינו הולכים לבריכות הדגים ושטים עם הסירה בבריכה (דבר שהיה אסור). ההורים שלי ז"ל עבדו קשה מאוד, אמי הייתה מכבסת בחצר. דוד גדול עמד על בלוקים כשמתחתיו אבי היה שם עצים ומדליק אותם וכך הכביסה הייתה מתחממת ורותחת. את הכביסה העבירה אמי לאמבטיית פח והיה בנוסף לוח פח גלי שעליו אמי הייתה משפשפת את הכביסה, שוטפת בהרבה מים ותולה על החבלים לייבוש בחוץ.
 
כמוכם, לא מאוד אהבתי ללמוד (בלשון עדינה). בגיל 16 החלטתי שאני רוצה להיות אחות בבית החולים, למרות שבהתחלה רציתי להיות רופאה, אבל לא כל כך אהבתי ללמוד ובית הספר לאחיות היה מגיל 17, אחרי כיתה י"א. אמי התנגדה לרעיון, עבודה קשה ללא תמורה נאותה. אבל אני התעקשתי, הלכתי לבית חולים בלינסון, בית חולים אסותא ובית חולים תל השומר, עברתי בכולם בדיקות קבלה והחלטתי ללמוד בבית חולים תל השומר (כיום "שיבא"). בגיל 17 התחלתי ללמוד סיעוד. האמת, שלא ידעתי למה אני הולכת. הייתי ילדת כפר, תמימה, שלא הכירה את החיים האמתיים, הקשים והאכזריים. מנהלת בית הספר הייתה אחות צבאית וניהלה את בית הספר לאחיות וגם את בית החולים. כשראתה את התעודה שלי מהתיכון היא קראה לי ושאלה: "בלה, מה אני אעשה איתך עם תעודה כזו?". עניתי: "אני מבטיחה לך שאני אהיה הטובה בכיתה".  וכך היה. עד שבתום שנתיים ללימודים לפני עזיבתה את התפקיד קראה לי וביקשה ממני, "תבטחי לי שתישארי בתל השומר ותדריכי אחיות חדשות, אני מאוד אוהבת ומעריכה אותך".
 
כמובן שהבטחתי אבל החיים הביאו אותי למקום אחר. נשארתי בתל השומר, אבל בסיום הלימודים בעקבות נישואיי לשמואל סופרין ז"ל. עברנו לחיפה כיוון שלמד בטכניון הנדסה כימית. תל השומר הוקם במחנה בריטי. לשעבר היה בנוי מצריפים ארוכים מכוסי פח ושם אושפזו וטופלו החולים. תלמידות בית הספר לאחיות (לסיעוד) התגוררו בשטח שצמוד לבית החולים בחדרים קטנים, בכל חדר שלוש בנות, מקלחת ושירותים במבנה נפרד, וחדר אוכל משותף לכל סגל העובדים, כולל התלמידות. היינו לומדות בבוקר לימודים תאורתיים ומעשיים, לאחר חודשים ספורים התחלנו לעבוד במחלקות האישפוז, למדנו מהר מאוד על החיים הקשים ועל הסבל והכאב שעוברים בני אדם חולים בבתי החולים. לאחר כעשרה חודשי לימוד היינו עושות שמירות לילה במחלקות האשפוז ומטפלות באהבה ובמסירות בחולים המאושפזים.
 
בתום שלושת שנות הלימודים נישאתי לסבא שמואל סופרין ז"ל אשר סיים את לימודיו בטכניון בחיפה, לאחר זמן מיום החתונה. חזרתי לעבוד בתל השומר בשנת 1968, לאחר המיתון הגדול שעברה המדינה. בני הגדול שגיא, אבא של עדן, נולד בתאריך 23.05.1964 אחיו דוד נולד בתאריך 27.05.1967. רון אחיהם נולד בתאריך 20.06.1973 ודרור בני הקטן נולד בתאריך 9.11.1976.
 
בשנים הראשונות עבדתי רק משמרות לילה וביום טיפלתי בבניי. עבדתי בנפרולוגיה ובמקביל אחות כללית. לאחר שלוש שנים עברתי לעבודה בבוקר בניהול המחלקה הנפרולוגית בתל השומר ובנובמבר 1970 התחלתי לנהל את המחלקה הפנימית ג' (30), זו הייתה מחלקה מאוד קשה עם תנאים פיזים קשים ביותר, בהתחלה הייתה בצריף שהיה שייך לצבא הבריטי (גג דולף, מרצפות לא אחידות, מסדרון ארוך שבזמן מצוקה היו שמים בו חולים בלי פרטיות). המחלקה הפנימית הכילה בתוכה מחלקה אונקולוגית בת 12 מיטות, עם חולים קשים ביותר. זו הייתה התחלת האונקולוגיה ב"שיבא" וכולנו למדנו תוך כדי עבודה מהו הטיפול האונקולוגי בחולים אלה. למחלקה זו הגיעו גם השבויים שלנו ממצריים. רק בתחילת שנות 1980 עברנו למגדל האשפוז החדש שנבנה בבית החולים.
 
המצוקה הקשה במחסור באחיות הביאה אותי לארגן את כל ועדי האחיות בבתי החולים למלחמה למען החזרת אחיות לבתי החולים ושיפור התנאים הפזיים והכלכלים של האחיות. במשך שנים הייתי בצוות המוביל את המאבק הנ"ל, נפגשנו עם ראשי ממשלה, שרי אוצר, שרי בריאות, רבנים יו"ר ההסתדרות וכמובן הסתדרות האחיות.
 
בצניעות רבה אני מציינת שהבאנו מהפך. החזרנו אחיות לבתי החולים, שיפרנו את תנאי עבודתם והקלנו את המצוקה הקשה ששררה בבתי החולים. אני הקמתי את ועד האחיות בבית החולים, והייתי היו"ר שלו מספר שנים. משפחתי ואני גרנו בשיכון האחיות והרופאים שבשטח בית החולים. דבר שהקל מאוד על עבודתי. בני (שגיא, דוד, רון ודרור) היו במסגרת תומכת, כך שיכולתי להתפנות בשלווה לעבודה הקשה בבת החולים. לאחר קרוב ל-40 שנות עבודה, שהסתיימו בניהול מחלקת העור בבית החולים סיימתי את עבודתי ופרשתי לגמלאות.
 
בשנים אלה אני מתגוררת בביתי אשר במושב ביתן אהרון, בית שבניתי בנחלה של הוריי ז"ל לפני כ-20 שנה. אני נהנת מהנכדים הנפלאים ומאחלת לכולם בריאות טובה ואריכות ימים.
 
העשרה
"בִּיַתן אַהֲרֹן הוא מושב באזור השרון בין הערים נתניה וחדרה, השייך למועצה אזורית עמק חפר, ומהבחינה הארגונית משתייך לתנועת האיחוד החקלאי.היישוב שהוקם ב-8 בפברואר 1936 על ידי חמש משפחות ראשונות: גורדין, חייקין, רוזנברג, שסטקובסקי ושטיינהוז, קרוי על שם אהרן (ארצ'יבלד ג'ייקוב) פריימן, שעמד בראש ההסתדרות הציונית בקנדה ושסייע ליהושע חנקין ברכישת אדמות האזור". ויקיפדיה

תשע"ו

מילון

ביתן אהרון
בִּיַתן אַהֲרֹן הוא מושב באזור השרון בין הערים נתניה וחדרה, השייך למועצה אזורית עמק חפר, ומהבחינה הארגונית משתייך לתנועת האיחוד החקלאי.היישוב שהוקם ב-8 בפברואר 1936 על ידי חמש משפחות ראשונות: גורדין, חייקין, רוזנברג, שסטקובסקי ושטיינהוז, קרוי על שם אהרן (ארצ'יבלד ג'ייקוב) פריימן, שעמד בראש ההסתדרות הציונית בקנדה ושסייע ליהושע חנקין ברכישת אדמות האזור.

פרד
הצאצא של חמור וסוס ביחד.

ציטוטים

”"אמי התנגדה לרעיון, עבודה קשה ללא תמורה נאותה. אבל אני התעקשתי..."“

הקשר הרב דורי