מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר לבוב בשנת 1952. הייתי בת יחידה להורי. אבא שלי היה טכנאי מכונות טקסטיל. אמא הייתה טכנאית רדיו. שניהם עבדו שעות רבות ואמא שלי עבדה במשמרות בתחנת רדיו. רוב הזמן ביליתי עם מטפלות. הדירה בה גרנו היתה קטנה מאוד, חדר ומטבח. לא הלכתי לגן ולשכנים לא היו ילדים בגילי

סבתא לילי ואביה 

כשהייתי בת שש וחצי הורי ארזו את רכושם המועט ונסענו ברכבת מסע לפולין. הבנתי שאנחנו בדרך לישראל אבל במעבר הגבול עצרו את הרכבת וניתקו את הקרון שלנו.נשארנו בפולין. יותר מאוחר התברר לי שלא הרשו להורי להמשיך לישראל כי המקצוע של אמא שלי נחשב סודי ולכן מסוכן לשלטון. בפולין דיברו פולנית והייתי חייבת ללמוד מהר כי רשמו אותי לכיתה אלף. הרגשתי זרה וחריגה. לכל הילדים בכיתה היה שיער בלונדיני בגוונים שונים. לי היה שיער שחור. הייתי נמוכה מכולם והמבטא שלי היה שונה ובולט. הילדים קראו לי יהודיה מלוכלכת. לא היו עוד יהודים בבית הספר.

ההורים הסבירו שרוב היהודים עזבו שנתיים קודם ב – 1957 והבטיחו שגם אנחנו נעזוב בהזדמנות הראשונה. גם בפולין ההורים שלי עבדו שעות ארוכות. להם לא היתה בעיה של שפה. הם נולדו בפולין וברחו ממנה עם פרוץ מלחמת העולם השניה. התברר לי שהם אפילו גדלו באותה עיר והכירו הכרות רופפת. אמא שלי עשתה הסבה מטכנאית רדיו לטלוויזיה. היא עברה לעבוד בתחנת שרות של תיקוני טלוויזיות. זמן ההמתנה לתיקון היה ארוך. אנשים רבים לא רצו להמתין ולכן היו מזמינים את אמא שלי לתקן להם בביתם באופן פרטי. כך אמא שלי עבדה כמעט שתי משרות. בבוקר בתחנת שירות ממשלתית, ובערב נסעה מבית לבית עם תיק מכשירים כבד. ראיתי אותה בעיקר בסופי שבוע.

כל כסף שהורי חסכו שימש לרכישת מוצרים שנראו מיותרים בעיניי. כלי חרסינה וקריסטלים. מצלמות ומשקפות. ההורים הסבירו שאת כל זה ימכרו כשנגיע לישראל. את המסמכים המאפשרים עליה לישראל הורי קיבלו כעבור שש שנים כשהייתי בכיתה ו'. מכיוון שההורים עבדו גם בתקופת הקיץ, הם הציעו לחברים שלהם לקחת אותי כשאלו נסעו לנופש. כך מצאתי את עצמי נוסעת לכפרים בהרים עם אנשים שבקושי הכרתי. לא היו להם ילדים ולא היה להם מושג מה לעשות איתי. לזוג אחד הייתה דעה שזה מועיל להתרחץ במים קרים. היו לוקחים אותי איתם לנחל ושם התרחצו ורחצו אותי. המים היו מי קרח. מאוד לא רציתי להכנס למים אבל דעתם היתה חזקה מהתחנונים שלי.

עליתי לארץ בגיל 12 בתאריך 5.1.1965 היה יום שמש חורפית. השמיים היו כחולים בלי עננים. כבר מהאנייה ניתן היה לראות את חיפה כולה עטופה בירק. כל הדרך מחיפה לפתח תקווה הסתכלתי דרך חלון המונית על פרדסים ירוקים מלאי תפוזים. המראה היה מפליא: "איפה השלג? איך יכול להיות מזג אוויר כל כך שמשי וחמים באמצע ינואר?". בכניסה לשכונה עמד איש ליד עגלה רתומה לחמור ומכר פירות וירקות. גם זה היה שונה מאוד ממה שהכרתי: "פירות וירקות באמצע החורף?" לא הכרתי חלק מהירקות לחלוטין, מה שנראה כמלפפון מקולקל היה קישוא. פירות שבחו"ל היו יקרים ונדירים: בננות, קלמנטינות ותפוזים, אצל הירקן היו זולים בהרבה מתפוחי עץ. כעבור מספר דקות הופיע עוד איש על עגלה רתומה לחמור והאיש צלצל בפעמון גדול. לאט לאט התחילו להגיע אנשים.הסתבר שהאיש מכר קרח! בפולין, לאנשים היו מקררים ואילו בשכונה כאן היו עדיין ארגזי קרח!

למחרת בואנו אבא רשם אותי לבית ספר. שוב הרגשתי שונה מכולם. לא ידעתי מילה עברית. אבא שלי הלך לדבר עם המנהל ורק אז גיליתי שהוא יודע עברית. נדהמתי. התברר שהוא היה בתנועת השומר הצעיר לפני המלחמה, אבל כשכל החברים שלו עלו ארצה הוא היה חולה מאוד ונשאר בפולין.

בחתונה

תמונה משפחתית

הזוית האישית

סבתא לילי: כל ילדותי הרגשתי שאני לבד בין מבוגרים רבים. בארץ ראיתי משפחות עם שלושה או אפילו ארבעה ילדים. בפולין אחרי המלחמה המשפחות היו קטנות מאוד הבטחתי לעצמי שלי תהיה משפחה גדולה ברבות השנים החלום התגשם היום יש לנו ארבעה בנים ובת ואחד עשר נכדים.

הנכדה רותם: מאוד נהניתי בתכנית. למדתי על העבר של סבתא שלי ועל העבר בכללי בתקופה. התכנית חיברה אותי לסבתא.