מאגר סיפורי מורשת

שמי צלילה בייל, שם נעורי היה ליביצקי ואני סבתא לשישה נכדים מקסימים, ליהי היא הצעירה מכולם. נולדתי בישראל בתאריך 16.4.1939 בבית החולים בילינסון. הורי ז"ל הגיעו מפולין, כל אחד בנפרד בשנת 1935, בעלייה החמישית. אמי הגיעה מהעיר ורשה ואבי מהעיר לודג'. הם הגיעו באוניית מעפילים כדי ליישב את הארץ שנקראה אז פלסתינה.

הוריי גדלו בפולין בבית ציוני ולכן, כשעלו ארצה דיברו עברית שוטפת. היה חשוב להם מאוד מהרגע שהגיעו לארץ לדבר רק בעברית ולא בפולנית. הוריי התיישבו בישוב חומה ומגדל ששמו שרונה, בגליל התחתון. ביישוב שרונה חייתי עם הוריי מגיל שנה עד גיל שש. כשמלאו לי שש שנים נולדה אחותי נאווה.

בתחילת הדרך בישוב, תנאי המחייה לא היו פשוטים: גרנו באוהל ובחורף הגשם היה נכנס ומרטיב אותנו ואת החפצים שלנו. מסביב לישוב הייתה חומה שהקיפה אותו ובתוכו היה מגדל שמירה. בתוך היישוב הייתה רק מאפיה אחת ומרפאה קטנה ובקושי היה מה לאכול, לא היו מים זורמים, את המים היו מביאים בחביות ממעיין שרונה עם סוס ועגלה. כל פעם היה בן אדם אחר תורן להביא מים. בישוב היו נוהגים לשחק משחקים כמו קפיצות מעבר לחומה לערימות קש שהיו בשדות מעבר לחומה.

פעם בשנה היו נוהגים כל תושבי הישוב להשתתף במסיק זיתים על ידי נענוע העצים ואיסוף הזיתים מהרצפה. עוד פעילות מיוחדת שזכורה לי היא  שהיה בישוב אזור של כלניות בכל הצבעים ותורמוסים סגולים. נהגתי ביחד עם ילדי הגן והגננת ללכת בחורף לקטיף פרחים (פעם היה מותר לקטוף פרחים בטבע). אהבתי מאוד את הפעילות הזאת ועד היום אני מאוד אוהבת פרחים ומכירה מגוון רב של פרחים.

לא היו לנו חפצים רבים ולא היו לנו צעצועים, לכן זכורה לי במיוחד בובה אשר קיבלתי מדודתי  (אחותה שלי אמי שגם נתנה לי את השם צלילה): פעם אחת כאשר היא באה לבקר אותנו היא הביאה לי בובה שהיא תפרה לי מבד ומילוי מצמר גפן. הבובה ליוותה אותי לכל אורך הילדות.

כאשר הייתי בת שש, עזבנו, משפחתי ואני, את שרונה לכפר שמריהו שהיה אז כפר אמיתי. התקופה הזאת הייתה מאוד מאושרת ושמחה עבורי מכיוון שהשינוי משרונה היה גדול – היה לנו בית קטן עם חצר וגינה ובחצר עצי פרי, לול ורפת. כאשר הגענו לכפר שמריהו, התחלתי ללמוד בבית הספר ברנדיס בכיתה א'. אהבתי מאוד ללמוד בברנדיס, באותה התקופה הלימוד היה בכיתות קטנות ואפילו הייתה שנה שבה למדנו כיתה ב' וג' ביחד כי לא היו מספיק ילדים. בחצר בית הספר ערכנו את שיעורי ההתעמלות ובהפסקות נהגנו ללכת למערות קטנות שממוקמות איפה שהיום ממוקם המבנה של החטיבה הצעירה של ברנדיס. באזור של רחוב המסילה היום נהגנו לעבוד ולגדל גינת ירק שאת התוצרת הבאנו לביכורים שחגגו בחצר בית הספר.

התחביבים שלי באותה תקופה היו בלט, לשחק בחוץ קלאס, בכדור, ובחמש אבנים ולאסוף חפצים זהובים ולייבש פרחים. אהבתי לקטוף מהעצים בחצר פירות כמו –אפרסקים, שזיפים וענבים. בבית הספר ברנדיס למדתי עד כיתה ח' ולאחר מכן עברתי לתיכון חדש ת"א, שם למדתי במשך ארבע שנים. רוב התלמידים בתיכון בתקופה ההיא היו בתנועות נוער וכך גם אני. הייתי בתנועת הנוער העובד והלומד בכפר שמריהו. בכל יום שישי נהגנו ללבוש את תלבושת התנועה: חולצה כחולה עם שרוך אדום ושרוך לבן. בתנועה נהגו לעשות אירועים מיוחדים עם מוזיקה. המנהלת שלנו הייתה ילידת גרמניה וקראו לה טוני, אני זוכרת אותה במיוחד מכיוון שהיא העבירה לנו הרבה ערכים של אהבה לארץ ולהתנדבות.

בתקופת התיכון, בסופי השבוע, נהגנו אני וחבריי, לנסוע לעזור בקיבוצים בקטיף פירות וכותנה. הפעילות שאהבתי במיוחד הייתה נסיעה של שבועיים למחנה קיץ בקיבוץ יפתח בגליל העליון, זאת היתה תקופה מלאת חוויות ופעילויות, אחת הפעילויות החשובות שעשינו הייתה בנית גדר תיל בגבול עם לבנון.  לצערי היו גם אירועים וחוויות עצובות שחוויתי בתקופה הזאת כמו מקרה שבו אחות של חברה לכיתה בתיכון, מקיבוץ גונן בגליל העליון, נהרגה מהפגזה של הסורים שישבו בגולן.

לאחר שסיימתי את התיכון התגייסתי לנח"ל, עשיתי הכשרה בקיבוץ עמיעד, תרמתי ונהניתי מאוד משירותי הצבאי. לאחר שהשתחררתי מהצבא למדתי בבית ברל והייתי גננת לגילאי גן חובה במשך 15 שנה. הכרתי את בעלי (ז"ל) בכפר שמריהו. לאחר שהתחתנו נולדו לנו שתי בנות: הבכורה – ורד והצעירה – עירית, אימא שלי ליהי. גם ורד ועירית למדו בבית ספר ברנדיס, כך שלמעשה ליהי היא דור שלישי שלומד בביה"ס ברנדיס.

אני סבתא פעילה מאוד ואוהבת לשמוע הרצאות, לשמוע את התזמורת הפילהרמונית, ללמוד שפות, לטייל בעולם, לעבוד בגינה עם צמחים ופרחים וכמובן לבלות עם כל המשפחה והנכדים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר ברנדיס בהרצליה, התשפ"א, בהנחיית המורה המובילה דלית אנג'ל פינקלשטיין.