מאגר סיפורי מורשת

אנסה בתמצית לספר חוויות מילדותי, בעיקר מבחינה חברתית וכלכלית.

בשנת 1950 עליתי עם משפחתי מלוב הישר למעברת באר יעקב.  המעברה הייתה נטועה אוהלים, לכל מלוא העין. מאוחר יותר, קיבלנו מעין בית/צריף בן חדר אחד שבו ישנו, בישלנו, אכלנו ורחצנו. השירותים היו במרחק כחמישים מטרים מהבית, זה היה בור שמעליו מבנה עם שני תאים. ברזייה שכונתית הייתה גם היא במרחק דומה, שם התרכזה מלאכת הכביסה של כל השכונה. בעזרת דליים סחבנו כל יום מים מהברזייה.

כל הילדים של המעברה מגיל חמש ומעלה למדו תורה אצל הרבי (היה מכונה "המורי"). בכיתה ב' ידענו כבר לקרוא כל כך טוב שהקפיצו אותנו ישר לכתה ד'.

כביש אחד חיבר את המעברה עם העולם החיצון ועם הקיבוץ, באר יעקב, שהיה בשכנות. לקיבוץ לא הורשינו להיכנס. באותם ימים כלי רכב מכל סוג שהוא, אפילו אופניים, לא היה בנמצא. "כלי הרכב" היחידים שהסתובבו אצלנו היו מוכרי הקרח והנפט שבאו עם עגלה רתומה לחמור.

את הצעצועים שלנו ואת כלי המשחק, יצרנו במו ידינו: קורקינטים מעץ, עפיפונים מקני סוף, חמש אבנים, חמור חדש, משחקי כדור, קלאס וכו'. היינו די מאושרים ולכאורה לא חסר לנו כלום כי לא ידענו שום דבר על מה שהיה מעבר ל"עולם שלנו".

רק בגיל יותר מבוגר, בכיתה ז' או ח', נסענו לראשונה לתל-אביב, שם התוודענו לעולם החיצון והופתענו מכל מה שראינו. אינני יודע לגבי המבוגרים, ההורים והשכנים, אבל לא זכורים לי תלונות כלשהם מצדם, מאחר שלכולם היה פחות או יותר אותו הדבר ואותו מצב כלכלי, כך שלא הייתה קינאה של איש ברעהו.

לא היה מרדף אחרי חומרנות, כולם הסתפקו במה שיש וכנראה זה היה סוד האושר שלהם ושלנו הקטנים. יש שיר מתוך מחזה אמריקאי ישן (פורגי ובס) שאומר, "יש לי הרבה כלום וכלום הוא הרבה בשבילי". בהמשך השיר הוא מפרט את הדברים הבסיסיים והחיוניים שיש לו: חופש, אהבה, תפילה נערתו ו…

המצב היום מאוד שונה מאז. תודה לאל, לרובנו יש את כל הדברים הבסיסיים ויותר. הקושי הוא שאיננו מסתפקים במה שיש לנו ורוצים יותר, לפחות ברמה של השכנים והחברים, ובאופן טבעי, השאיפה הזאת ליותר, יוצרת תחושה של חוסר, דבר שפוגע באושרנו. המסקנה כמובן לדעת להסתפק במה שיש.

אפשר כמובן לשאוף ליותר אבל עדיין להרגיש מסופק ומרוצה ממה שיש לך. סוד קטן: נתינה ועזרה לזולת. סוד גלוי הוא שנתינה ועזרה לזולת נותנים לנו תחושה של התעלות רוח ואושר ובנוסף הרגשה שאנחנו לא חסרים.

המסר שלי לשאוף ליותר אבל לשמוח במה שיש.

הזוית האישית

סבא בני: אני חש הנאה צרופה משהייתי בחברת נכדתי האהובה, וכערך מוסף העשרת ידיעותיי הדלות בנושא המחשב.

טליה: נהניתי מאוד עם סבא שלי כל שבוע, שמחתי לשמוע את סיפורו וכמובן למדתי לא מעט מעברו וילדותו.

בני תרם שני סיפורים נוספים למאגר המורשת, לקריאתם לחצו על הקישורים:

נוף ילדותי והפשטות של פעם 

החיים במעברת באר יעקב